ניואנסים
מאז שהסתיימו הלימודים דני היה עסוק מאוד בענייניו, ולכן הגיע לדירתי החדשה רק שבוע אחרי שעברתי אליה. "ואיפה החדר שלי?" שאל ונעמד באמצע הסלון, מביט כה וכה בחשדנות.
"פה." הראיתי לו החדר, "זה החדר הפנימי, והוא קצת חשוך." התנצלתי, "אבל הוא גדול מאוד, ויש בו ארון קיר ענקי."
"ומיטה של תינוק." העיר דני בעוינות.
"זו המיטה של נמרוד, מזל שקיבלנו מאחותי שתי מיטות, את החדשה יותר נתתי לאורה, אבל גם זו במצב לא רע."
הוא סייר בכל רחבי הדירה הקטנה, ציין שחדר השינה שלי ושל רוני קטן, אבל מואר ושווה יותר למרות שחדר הארונות שלו ממש קטן, וגם המטבח ממש פצפון, אבל סך הכל זו דירה לא רעה בכלל.
"מה קורה דני? למה אתה כזה?"
"איך כזה?"
"לא יודע, ביקורתי כזה, ולמה לא באת לברית של נמרוד?"
דני משך בכתפיו, אמר שהוא עובד, ויש לו חזרות למסיבות הסיום, וסידורים לקראת הטיול בחו"ל, אין לו רגע פנאי, וחוץ מזה תינוקות ממש לא בראש שלו, הצהיר במרדנות, והתיישב על המיטה שלי, "איפה רוני?"
"כרגיל, בבסיס. הוא יגיע בערב, אולי... רוצה לראות תמונות של נמרוד?"
הוא שב ומשך באי רצון בכתפיו, אבל הביט באלבום שטרחתי להכין אחרי הברית, ואפילו מלמל בנימוס שהתינוק חמוד ושאני נראה מצחיק עם כיפה.
"מה קורה דני, למה הפרצופים?"
"הקדימו לי את הגיוס לסוף יולי."
"אבל תספיק לעשות את הטיול לבולגריה, נכון?"
"כן, וכבר קנינו כרטיסים, בהתחלה כמעט נתקענו באיזה מלון דירות מעפן רחוק ממרכז העיר, אבל ברגע האחרון שמנו לב שעובדים עלינו והחלפנו למשהו שווה יותר, אבל קצת יותר יקר."
אני משבח אותו על הצרכנות הנבונה והוא מפשיר מעט, מחייך ומספר שאתמול אימן בפעם האחרונה את קבוצת הצעירים שהופקדה בידיו, ומראה לי שעון נאה שקיבל במתנה מצוות המאמנים ומהילדים. "מאז שנגמרו הבגרויות עבדתי נורא קשה בגננות, נקרעתי בעבודה מעל שבועיים, אבל עשיתי המון כסף, והבוס שהעסיק אותי ביקש שאני אתקשר אליו ברגע שאני אשתחרר והבטיח שהוא יעסיק אותי ברצון מתי שאני רק ארצה." הוא מספר, גאה בעצמו, מרים את שולי חולצתו ומראה לי כמה שרירי וחזק נעשה גופו מאז שהתחיל לעבוד בגננות.
אני מלטף את כתפו הרחבה והשרירית, נזכר כמה הוא היה קטן ורזה פעם, וליבי מתמלא גאווה, "אחלה דני, כל הכבוד לך!"
"אבל התעודה שלי על הפנים." הוא נזכר, "אם אני ארצה ללמוד אחרי הצבא אני אצטרך לעשות מחדש בגרות."
"אל תדאג לזה עכשיו, העיקר שתסיים את הצבא בשלום."
"אוף אתכם, גם אתה וגם אימא משגעים אותי, מה אתם דואגים? לא יקרה לי כלום."
"אני מקווה מאוד, ואל תשכח, תשמור על פרופיל נמוך ואף פעם אל תתנדב לשום דבר."
דני עשה פרצוף מזלזל והעיר, כאילו כבדרך אגב, שמה אכפת לי ממנו? הרי עכשיו יש לי ילד חדש.
"אידיוט." הכנסתי לו אגרוף סמלי, נהנה לחוש כמה חזק ושרירי הוא נעשה, "למה אתה דביל כזה? גם אם יהיו לי עוד עשרה ילדים אני לא אפסיק לדאוג לך." אני מעביר את כפי על שערו הגזוז, מוסיף נשיקה, מבטיח לבוא למסיבות הסיום בבית הספר, ונותן לו את המפתחות של הרכב, שיסע לבלות.
הוא לוקח את המפתח, כמעט יוצא, ועל הסף מסתובב ושואל בשמץ היסוס, כדרכו, מה זה ניואנסים, ואם זה כמו דיאלוג?
מאז שאני מכיר אותו הוא משתמש בי כמו במילון, פונה אלי שאאיית לו כל מיני מילים לא מוכרות, מתקיל אותי בשאלות לא צפויות, שומר בזיכרונו כל מיני מילים לא מוכרות שאפרש לו, ותמיד פונה אלי במין ביישנות נוגעת ללב, כאילו חושש שאצחק ממנו על השאלות הטיפשיות שלו.
אני מקפיד על הכלל שאין הקפדן מלמד, ותמיד עונה לו בכובד ראש וברצינות. גם אם השאלות שלו משעשעות אני אף פעם לא מלגלג על בורותו, ולפעמים גם משבח אותו על רצונו להרחיב את השכלתו. עם השנים שאלותיו נעשו קשות יותר אפילו בשבילי, ואם אני לא בטוח בתשובה אני מודה בכך, והולך לבדוק ולברר כדי לדייק כחוט השערה ולא להכשיל אותו חלילה.
לשמחתי הפעם אני בטוח בתשובה, ואני שמח להסביר שניואנסים פירושו הבדלי גוונים, או דקויות, ואילו דיאלוג זה דו-שיח, שיחה בין שניים, להבדיל ממונולוג שהוא נאום של יחיד, ומתעניין איפה הוא שמע את הביטויים האלה.
דני מסביר שבחזרות להצגת הסיום הוא שמע שמדברים על ניואנסים שונים במוזיקה שמבדילים בין הבית הראשון לשני של השיר, ושמח שעכשיו הוא מבין למה הכוונה, ופורח לדרכו בשמחה.
בלילה רוני מגיע עייף ומתמוטט מול הטלוויזיה. "שוב נתת לדני את המכונית?" הוא נוזף בי, ומפהק.
"למה? תכננת לצאת לבלות?" אני מגחך. "אולי בא לך ללכת לרקוד?"
"כן, ממש." הוא צוחק, "מה שלומו של הילד?"
"נעשה גבר, הילד שלנו. בשבוע הבא תהיה מסיבת הסיום של בית הספר, אחר כך טיול של לפני גיוס לחו"ל, ובסוף החודש הוא מתגייס והולך לטירונות בגולני."
"דווקא גולני? מה רע בחיל אוויר?" נאנח רוני, "שרק לא יהיה לנו גיבור, והכי חשוב שישמור על הפה הגדול שלו, ושיזהר לא להתנדב לשום דבר." הוא מוסיף.
"אל תדאג, דני יהיה בסדר גמור, הוא אחד שיודע להסתדר עם אנשים, מוצא חברים בכל מקום, בסופו של דבר זה הכי חשוב בחיים, לצאת בסדר עם כולם, חבל שלי אין את הכישרון הזה." אני מתפלסף וכמעט מספר לו על הגברת המידענית שמעכירה את יומי אבל הוא נראה כל כך עייף... ברגע האחרון אני מתחרט, מביא לו כוס תה עם עוגיות ונרדם עוד לפני שהוא מסיים לשתות.
הצנחן שלנו
ידעתם שצנחנים לובשים ירכית? בחיים לא ראיתי דבר מטופש כזה, דני דווקא נראה טוב בירכית המגוחכת הזו אבל בכל זאת, ירכית?
חוץ מזה הכל בצה"ל נשאר אותו דבר. חוקים מטופשים ומשמעת דבילית, מפקדים שצועקים פקודות לא הגיוניות ומטרטרים אותך בגלל הבלים והשפצורים הלא נגמרים הללו...
תשפצר לי את הדיסקית הוא מבקש ומספר לי סיפורים מוכרים לעייפה על מטווחים וריצות, שכיבות סמיכה וזמן מינימלי שצריך לעשות בו מסלול שרק המחשבה עליו כיום מעייפת אותי. דני נהנה מכל רגע, משתלב נפלא באווירה הצבאית מאצ'ואיסטית הזו וכבר הספיק לריב עם מישהו שדחף אותו בתור לאוכל ולעבור טרטור בגלל התחצפות ולהסתבך עם המטווח בגלל שהוא שמאלי.
יכול להיות שגם אני השקעתי פעם זמן רב כל כך בשטויות המעייפות הללו?
לשמחתי הוא חזר בלי יבלות ושלפוחיות על הרגלים ואין לו עדיין שפשפות והמוראל שלו גבוה. הוא חזר עייף מאוד, אכל קערה שלמה של ספגטי עם גבנ"ץ, שפע מידע משובץ בראשי תיבות צבאיים מוכרים למחצה ונרדם, הלום עייפות, כדי לקום אחרי כמה שעות ולצאת לבלות, ולהחליף סיפורי חיילים טריים עם חברים מבית הספר שגם הם הפכו פתאום לחיילים.
החיילים כיום הם בדיוק כמו החיילים לפני עשר, עשרים ושלושים שנה, אבל כיום הם יכולים לקנות קולה וממתקים מאוטומטים בכרטיס אשראי, ולהעלות תמונות לפייסבוק ישר מאייפון שלהם עוד לפני ששבו הביתה.
בסוף החודש יהיה יום הורים והבטחתי שאבוא למרות שממש אין לי כוח וחשק להיסחב עד באר שבע, אבל לילד זה חשוב אז נעשה מאמץ ואחר כך תהיה השבעה וגם אליה בטח אלך, ואחר כך הם יתפסו קו ויהיו המון שמירות מתישות, אני תוהה איך דני ההיפר אקטיבי יעמוד בשעמום הזה.
רק שיצא מהתקופה הזו בשלום ולא יאלץ לעבור איזה מלחמונת בדרך.
קיץ סוער
יש ימים כאלה, שבוע אחרי שבוע לא קורה שום דבר מיוחד, ופתאום הכל מתרחש בבת אחת. היום היה יום כזה. זה התחיל ברגע ששבתי מיוזע מהעבודה, במקום ללכת ישר להתקלח התיישבתי לרגע לבדוק את המייל שלי, ופתאום רעש מוזר בחלון.
ניסיתי להתעלם במחשבה שזה שוב השכן החרוץ מידי שלנו שכל הזמן עובד בגינה, אבל הרעש היה חזק מידי ומוזר מידי.
הצצתי וגיליתי מים נוזלים בזרם חזק להפתיע מחור שצץ פתאום במרזב, ממש מעל החלון שלי. גם חור וגם נזילה? לא טוב.
רצתי לבעלת הבית לספר לה שהבוילר נוזל. היא נאנחה והתחילה לספר לי איך בעלה זכרונו לברכה היה בעל ידי זהב, וידע לתקן הכל, ומה היא תעשה עכשיו? למי קוראים במקרה כזה? הביטה בי אובדת עצות.
"רגע, לפני שקוראים למישהו סוגרים את השיבר הראשי, עולים על הגג ובודקים, ואחר כך נראה." איתרתי חיש קל את השיבר הראשי וסגרתי אותו. בתמורה הנזילה נחלשה עד שנפסקה. "יש לך במקרה סולם?" פניתי לבעלת הבית.
היא הגישה לי מפתח ואמרה שאבדוק במחסן. פתחתי את המחסן ואורו עיני. מזמן לא ראיתי מחסן מסודר ומצויד כל כך יפה. מה לא היה שם? מקדחות ומסורים, צבתות ומברגים, והכל תלוי יפה בצורה מסודרת מעל שולחן עבודה מוצק. בפינה עמדו שלושה סולמות מסודרים לפי הגודל, ומולם נחו כלי עבודה לגינה - מגרפה ומעדרים, קלשון, מטאטא חצר, ולצידם מגדל נאה של פחים מפלסטיק, אפילו סבא שלי ז"ל שהיה קפדן גדול היה נהנה מהמחסן הזה.
קיר שלם היה מכוסה מדפים עם קופסאות שימורים ישנות מלאות ברגים ואומים, ומסמרים מכל הסוגים, ומתחתיהם היו מסודרים יפה כל מיני צינורות וברזים, חלקם מפלסטיק וחלקם ממתכת. פשוט תאווה לעיניים
עמסתי על כתפי את הסולם הגדול, השענתי על הקיר, עליתי לגג המרפסת, וממנה טיפסתי חיש קל לגג, ושם גיליתי את מקור הנזילה - צינור תמים שטבעת החיבור שלו לבוילר התפרקה בגלל לחץ המים והחום.
ירדתי למטה, ישר לזרועותיה של בעלת הבית המודאגת שלי שעקבה אחרי בנשימה עצורה, חרדה שמא אפול.
"נו, כמה זה יעלה לי לדעתך?"
"לא יודע בדיוק, אבל לפני שנלך לקנות כדאי שנבדוק במחסן." הראיתי לה את הטבעת הסדוקה, "לדעתי זה יעלה בערך חמישה שקלים, אולי אפילו פחות."
הלכתי למחסן, פשפשתי כה וכה, מצאתי את תאומתה של הטבעת הסדוקה. עליתי שוב לגג, הברגתי אותה למקום, ירדתי, פתחתי את השיבר, והכל היה בסדר, הנזילה הייתה כלא הייתה.
"נהדר." קרנה בעלת הבית שלי באושר, "כל הכבוד!"
"כל הכבוד למי שסידר כל כך יפה את המחסן, בעלך היה במקרה ייקה?"
"לא, הוא היה רומני בדיוק כמוני, אבל מטרנסילבניה. אין עוד אנשים כמוהו, ארבעים שנה חיינו יחד ולא החלפנו אפילו מילה קשה אחת. מהרגע שהתחתנו כל אחד ידע את המקום שלו ונתן כבוד לשני. אני הייתי אחראית על הבית והמטבח, והוא על החצר והמחסן." היא מחתה דמעה, וסיפרה לי איך בעלה דאג לה, הקפיד להודות לה על כל ארוחה שהגישה לו, ואיך היה יוצא לקראתה כל פעם ששבה עם סלים עמוסים ועוזר לה, וכמה דאג לה כשחלתה. רק אחרי שאשפזו אותה בבית חולים היא גילתה שהוא יודע לגהץ ולשטוף עוד יותר טוב ממנה, "ובסוף הוא הלך ראשון ואני נשארתי לבד." נאנחה, הודתה לי שוב ושוב על טרחתי, הגישה עוגת תפוחי עץ שאפתה במו ידיה, וגם ריבת דובדבנים שרקחה לבד, ולבקשתי הפקידה בידי את מפתח המחסן כדי שאוכל לקחת כלי עבודה ולטפח את הגינה בדיוק כמו שבעלה נהג לעשות.
אחרי ששיבחתי את העוגה והריבה, ונשבעתי שהמחסן יישאר מסודר בדיוק כמו בימיו של בעלה המנוח, הלכתי להתקלח.
בינתיים דני חזר, שמח וטוב לב, והראה לי את פוליסת הביטוח שהוא ושלומי חברו קנו לכבוד הנסיעה לחו"ל, ואת הנעלים החדשות שקנה כדי להופיע במיטבו במסיבת סיום התיכון שתתקיים הערב. "הזמנתי גם את סבא וסבתא." אמר, מתכוון להורי שתפקדו בשמחה כסבא וסבתא שלו, "ואני מקווה שרוני יספיק להגיע."
"הוא יבוא." הבטחתי, "אל תדאג, הוא הבטיח לי חגיגית שהוא מגיע. אולי תלך לנוח קצת לפני שתלכו לחזרה הגנרלית?"
"בסדר, אבל קודם אני צריך לארוז, ולפני זה..." דני שלף קופסא מפח, וחבילה של רצועות מסתוריות, "אני צריך להוריד שערות." הכריז.
"מה זה, שעווה?" נדהמתי, "אבל זה נורא כואב, מאיפה אתה הולך להוריד שערות?"
"מהחזה." פשט דני את חולצתו, וחשף חזה שלעומת החזה שלי היה כמעט חלק.
"אבל... אבל... אתה לא רציני, נכון?" נחרדתי, והבטתי בשלומי שצחק למראה הבעת פני.
"רציני לגמרי, לא סתם קניתי שעווה." גיחך דני, ומרפק את שלומי, "הנה, תראה את הפרצוף שלו, עכשיו הוא מתחיל לדאוג שאני הומו." גיחך בעליזות.
"אל תדאג חמי, זה לא אומר כלום, בימינו כולם מורידים שערות." התערב שלומי שרחמיו נכמרו עלי, "הנה, תראה, אני מוריד מהרגלים." הראה לי את רגליו, ובאמת, הן היו חלקות למשעי.
"תעשה מה שאתה רוצה דני." נכנעתי, "אבל אל תבקש ממני עזרה, אני לא מבין כלום במריטת שערות ואני גם לא רוצה להבין."
"אל תדאג, אנחנו הולכים לשלומי, אחותו תעזור לנו."
"אתה בטוח? אולי תוותר, זה נורא יכאב, ולמה לך בכלל? אתה נראה בסדר גמור גם ככה."
"אני רוצה לראות איך אני אראה בלי שערות, ולא אכפת לי שזה יכאב." התעקש דני.
"אתה בטוח?" שבתי לנדנד, לא מאמין שהוא עומד להתעלל ככה בעצמו.
"כן, לגמרי. נו, די להיות הומו כזה." צחק דני, ופרח לדרכו.
הוא חזר אחר שעה, חזהו חלק לגמרי, והתלונן שזה כואב ושורף, והוא חייב קרם לחות, אבל קודם מקלחת.
רוני שחזר בינתיים הזדעזע כמעט כמוני כשראה מה דני עולל לעצמו.
"השתגעת? מה אתה, כוסית? אם לפחות היו לך ריבועים בבטן. עכשיו אתה נראה כמו עוף מרוט." לגלג עליו, "ותדע לך שזה יגרד נורא כשהשערות יגדלו שוב."
דני נשבע שלא ימרוט יותר שערות, ואחרי שהבטחתי לו שהכל יגדל חזרה והוא יתגייס עם חזה גברי ושעיר למשעי הוא התחיל לארוז, מתלונן שכואב לו כאילו חתכו אותו עם זכוכית.
הוא הפקיד בידי את כרטיס האשראי שלו, ובמקום לנוח נדנד לי שאגהץ לו חולצה לבנה וג'ינס, ואקפל לו את החולצות במזוודה ואחר כך את השרוולים, ואז הגיע הזמן לזוז והוא פרח לדרכו עם החזה החלק שלו ונעליו החדשות, כולו התרגשות ושמחה.
אני רק מקווה שהוא יבלה יפה במסיבת הסיום ובאפטר פרטי ואחר כך בטיול ושלא יאלץ להפעיל את פוליסת הביטוח שלו, והעיקר, שיחזור בשלום.
הפגנופוביה
"אל תדברי שטויות, איך אני יכול ללכת איתך להפגנה בתל אביב? מה יהיה עם נמרוד?"
אורה נשפה בקוצר רוח, "מה הבעיה? ניקח אותו איתנו."
"אורה, באמת," אני מתחלחל, "הוא רק בן חודש וקצת, את לא חושבת שזה גיל צעיר מידי להתחיל להיות מהפכן?"
"לא, ממש לא, ואנחנו לא מהפכנים, אנחנו פשוט דורשים שיתנו לחיות בארץ הזאת, מה, אתה לא דואג לעתיד שלו? אתה לא רוצה שהוא יוכל ללכת ללמוד? לקנות דירה? לחיות כמו בן אדם?"
"כן, אבל..."
"ואל תגיד לי שאתה לא תומך במחאה הזו," התחדד קולה של אם בני, "כי אם אתה נגד אז אתה פשוט טמבל מנחם!"
"בטח שכן, אני תומך בה במאה אחוז."
"אז תזיז את התחת שלך ותבוא."
"תראי, זה לא פשוט... קודם כל מישהו צריך להישאר עם הילד, ושנית, הרי אני בעצמי בעל דירה, איך אני יכול להפגין נגד גובה שכר הדירה אם אני בעצמי מקבל שכר דירה?"
"אבל אתה מקבל שכר דירה כדי שתוכל לשלם את המשכנתא המזעזעת עליה, ודרך אגב, ליאור סיפר לי שגם השנה לא העלית לו את שכר הדירה."
"נו, טוב, איך אני יכול? גם ככה נורא קשה לו, וחוץ מזה גם בעלת הבית שלי לא לוקחת ממני סכומים כמו בתל אביב, ולמזלי מקום העבודה שלי קרוב אז אני לא צריך לשלם הרבה על דלק... אני לא אומר שקל לי, אבל בינתיים אני מסתדר."
"בינתיים כן, אבל מה יהיה כשנמרוד יתחיל ללכת למעון, ולגן, ולבית ספר, יש לך מושג כמה זה יקר?"
"כן, יש לי."
"אז תבוא."
"אני לא יכול אורה, באמת. אני תומך בכל ליבי בהפגנה ובמחאה, אבל אני לא אוהב צפיפות ורעש, ברגע שאני נמצא בתוך המון אני מיד חוטף בלבלת וכאב ראש ו... אני חושב שיש לי הפגנופוביה."
"שטויות, מה שיש לך זה תל אביבופוביה." מתיזה אורה בבוז, "ובגלל זה גם לא הלכת למצעד הגאווה, תודה."
"בסדר, אני מודה, מצטער, אבל אני ממש לא מסוגל להגיע לתל אביב, תצטרכי ללכת לבד."
"למה לבד? אני אלך עם רוני ועם אימרי, וגם סולי וגבי יבואו, ואולי אפילו ספירית, אם היא תרגיש טוב."
חסר לי שאורה תדע את זה, אבל האמת היא שהבשורה הזו מורידה לי אבן מהלב. "גם הם הולכים? יופי, אבל מי יישאר עם התאומים? ואל תגידי לי שסולי לוקח אותם איתו לתל אביב, הם צעירים מידי, נסיעה לתל אביב, ועוד בערב זה לא בשבילם, ויהיו שם המון אנשים... זה יפחיד אותם, וחוץ מזה הם עלולים ללכת לאיבוד או..."
"תרגיע כבר." מתעצבנת אורה, "זו בסך הכל הפגנה, לא מלחמה."
"בכל זאת עדיף שהם יישארו בבית, אני הולך להתקשר לסולי."
סולי נשמע כאילו רווח לו למרות שמתוך נימוס הוא מנסה בכל זאת לשכנע אותי להגיע איתם לתל אביב. "אתה בטוח שלא תבוא חמי, באמת? אז אולי אתה מוכן לשמור על הקטנים?"
"בכיף, מה דעתך שאני אבוא אליכם עם נמרוד במקום שתיקח את התאומים אלי? תוכלו ללכת להפגין בראש שקט."
"כן, רעיון טוב, אבל בכל זאת חבל שאתה לא בא איתנו."
"לא נורא, מישהו צריך להשגיח על הדור הצעיר."
"יכולנו להשאיר אותם עם אימא שלך, או להביא בייבי סיטר, אולי בכל זאת תבוא?"
"מצטער, אבל לא, אני אשאר פה אבל אני אהיה אתכם ברוחי, בסדר?"
"זה מה שאמרת גם במצעד הגאווה." גיחך סולי, "אגב, ראית שיש דגל גאווה בין כל האוהלים? נכון שזה מקסים?"
"לגמרי, ואל תשכחו לצלם הכל, אני אתן לך את המצלמה שלי."
סולי נאנח, אומר תודה ומבטיח להשאיר לי אבטיח קר במקרר.
"ואל תשכח להקליט לנו את הגמר של כוכב נולד." מבקש רוני לפני שהם נוסעים להפגין, ומוסיף נשיקה וחיבוק. אגב, הוא היחיד שלא טורח לבקש ממני שאבוא אתם לתל אביב, הרי הוא כבר יודע עם מי יש לו עסק.
***
אני לא אוהב לריב עם אף אחד, ובטח לא עם נשים. האישה היחידה שרבתי איתה ברצינות הייתה אימא שלי, וגם זה היה רק כשהייתי ילד. כמובן שהיא תמיד ניצחה, גם כי היא חכמה ממני, וגם כי אבא תמיד תמך בה. כנראה שממנו למדתי לעקוף בזהירות ויכוחים משפחתיים, לוותר תמיד ולהתחמק מעימותים, אבל לפעמים פשוט אין ברירה, אם לא תגיד מה מפריע לך תתפוצץ.
זו הסיבה שמצאתי את עצמי, לתדהמתי ולאכזבתי, רב עם אורה - אימא של בני והאישה האחרונה בעולם שהייתי מעלה בדעתי שאכנס איתה לוויכוח. אחת הסיבות שהעזתי להתחיל איתה את הפרויקט הזה של ההורות הייתה העובדה שהיינו תמיד באותו ראש, ותמיד הסכמנו על כל דבר. היינו ממש נשמות תאומות, ואז פרצה מחאת האוהלים.
למען הסר ספק - אני לגמרי ולחלוטין בעד, המחאה צודקת לגמרי, וביבי עם הקפיטליזם שלו, וגינוני העושר המאוסים שלו מתועב בעיני בהחלט, אבל אי אפשר לתמוך במחאה מהבית?
למה אורה צריכה לשבת שם בפועל?
מילא בשבוע הראשון, כשהכל היה חדש ומרגש, ולי עוד היו ימי חופש מהעבודה, אבל נגמרו לי ימי החופש, וגם החידוש פג, מספיק! זה מה שטענתי בפניה ברגש כשהיא קפצה לביקור. היא הנהנה, אמרה שהיא מבינה, וליבה איתי, אבל היא מרגישה צורך להיות עם המוחים, ולכן היא חוזרת מחר בבוקר לירושלים.
"לא לתל אביב?" הופתעתי.
"לא, לירושלים, גם שם יש מחאה."
"אני יודע אורה, יש אוהלי מחאה בכל מקום, יש גם בחיפה ואפילו בקריה שלנו הקימו מאהל קטן, למה שלא תמחי קרוב לבית? מה יש דווקא בירושלים?"
"ירושלים זו בירת ישראל." הכריזה אורה, "וחשוב מאוד להפגין מול הכנסת, וגם לא לח שם כל כך כמו בתל אביב." הוסיפה, ועיניה חמקו מעיני.
"יופי, אבל בזמן שאת מפגינה ומוחה מול הכנסת, ונהנית על הדרך מהאוויר היבש של ירושלים אני תקוע איתו פה. את לא חושבת שנסחפת קצת עם המחאה הזו? שכחת שיש לך ילד."
"לילד יש גם אבא." התרגזה אורה, ונמרוד שכאילו מחובר אליה בטלפתיה התעורר פתאום והתחיל לילל, ולא עזר שהרמתי אותו, ונדנדתי ושרתי וניסיתי להרגיע, הוא המשיך לבכות ונרגע רק אחרי שאורה לקחה אותו בידיים ונתנה לו בקבוק.
זה עוד משהו שמרגיז אותי מאוד, בשבועיים האחרונים היא הפסיקה עם ההנקות כי בין מחאה להפגנה נגמר לה החלב.
"לא הנקת אותו אפילו שלושה חודשים." הוכחתי אותה, מאוכזב, כי בזמנו דיברנו שהיא תניק אותו לפחות עד סוף חופשת הלידה, והנה... המחאה הזו דפקה לא רק את המדיניות של ביבי אלא גם את התזונה של נמרוד.
אורה התרתחה נורא מהטון המאשים שלי והתנפלה עלי בהאשמות איומות ולא צודקות. היא האשימה אותי בשתלטנות גברית אגואיסטית, קראה לי שוביניסט גברי, מאצ'ו מדכא נשים, ואנטי פמיניסט (איזה נבזות לקרוא לי ככה אחרי שכבר שלושה שבועות אני מתפקד כאב חד הורי בעל כורחי ומתוזז בין הילד לעבודה ובקושי ישן) ושאלה בלעג אם אני חושב שהיא צריכה להיות כבולה לבית ולילד רק בגלל שהיא אישה.
"תפסיקי להיות דרמטית כזו." התעצבנתי, "אף אחד לא צריך להיות כבול, אבל יש פה תינוק קטן ומישהו צריך לטפל בו, ואני מתמוטט פה לבד, מה קורה לך אורה?"
במקום תשובה נורמאלית קיבלתי דמעות.
איך אפשר לנהל ככה ויכוח הגיוני?
בסוף התייאשנו ופשוט הלכנו לישון. היא נשכבה על המיטה שלי עם הילד, ואחרי שניסיתי את הספה הלא נוחה התעצבנתי, חזרתי למיטה שלי ונרדמתי לידה, והילד ישן בין שנינו.
בבוקר חזר רוני ומצא אותנו ישנים יחד. הוא העיר אותי והכין לי ארוחת בוקר, וסיפר לי בלחש, כדי לא להעיר את אורה ונמרוד, שמצא בפייסבוק של אחד המוחים תמונה נהדרת של אורה ושל עוד בחורה אחת, עומדות חבוקות באחוות מוחות, אבל נודע לו ממכרים שלו שהבחורה השנייה (בחורה מקסימה דרך אגב) גם היא לסבית, ואחת מהפעילות של האגודה בירושלים, כנראה שהן נפגשו בזמן מצעד הגאווה בירושלים וזו הסיבה שפתאום נעשה לאורה נורא דחוף להפגין מול הכנסת.
"זה לא בסדר." רתחתי בלחש, "איך היא מעזה לשכוח שהיא ילדה רק לפני חודשיים ויש פה תינוק שצריך אותה?"
"אבל היא באה לבקר המון."
"מה לבקר? היא אימא שלו והיא בחופשת לידה, כמה היא יכולה להפיל אותו עלי? היא שכחה שאני צריך לעבוד? אם לא אימא שלי היו מפטרים אותי, בחיים לא האמנתי שאורה תהיה כל כך לא אחראית. לעזוב הכל כי היא נדלקה על מישהי? זה משהו שמתאים לך לעשות, לא לה."
"כנראה שיש בך משהו שמעודד אנשים להתנהג בצורה לא אחראית." העיר רוני בעוקצנות, ובסוף עוד הייתי צריך להתחנף אליו ולבקש סליחה על ההערה המגעילה שלי.
אחר כך נמרוד התעורר, בוכה ורטוב, ואורה התעוררה גם כן, ואחרי שהילד אכל ונרגע הצלחנו לדבר כמו בני אדם.
היא הודתה שכעסה עלי כי הרגישה מאוד אשמה, וסך הכל אני צודק, אבל מה לעשות שהמחאה הגיעה דווקא עכשיו? ולא יקרה שום אסון אם גם אני אתפקד קצת כמו אבא ואקריב את הזמן והנוחות שלי, היא עשתה את שלה כשסחבה אותו בבטן וילדה אותו, עכשיו תורי.
"מה תורי? אבל אני לא אישה, אין לי חופשת לידה ואני לא יכול להניק וילד צריך את אימא שלו לפחות בשנה הראשונה, זה לא פמיניסטי, אבל זה הטבע."
"טוב, אז אני אקח אותו איתי."
"מה, לגור באוהל בקיץ, ברחוב, השתגעת? על גופתי המתה!"
"טוב, אז מה אתה רוצה?" התרגזה אורה, "אני אימא אבל יש לי גם חיים, אני לא יכולה להיתקע בבית עד שהוא יתחיל להתגלח!"
"מה להתגלח? חכי עד שהוא יתחיל לפחות לזחול, מה דחוף לך כל כך להיות מהפכנית, ודווקא בירושלים? מה יש שם שמושך אותך כל כך?"
אורה הסמיקה ואמרה שאני מגעיל, ובסוף הודתה שכן, היא פגשה מישהי ויש להן עניין משותף זו בזו, וגם במחאה, והיא מבקשת שאפסיק להציק, היא באה הרבה לבקר, והילד בסדר גמור, היא רואה שסך הכל אני מסתדר לא רע, ולא יזיק אם אני אתרום למאבק הפמיניסטי משהו ממשי יותר מדיבורים, כמו שעושים בדרך כלל גברים, לא יקרה לי כלום אם אני אקדיש קצת מהזמן היקר שלי ומהנוחות שלי בשביל הילד, זה שהיא אישה לא אומר שהיא צריכה להשעות את החיים שלה עד שהילד יגדל. היא נשמעה מאוד פמיניסטית ורדיקלית ולוחמנית, לא כמו אורה הנעימה שהכרתי, ולא ידעתי איך להתמודד עם הטענות שלה שסך הכל היו צודקות, אבל איפה נשמע שאימא לתינוק תזנח אותו מרצונה בשביל לבלות במחאות ובחיפוש אהבה והתרגשות מחוץ לבית?
"זה לא הוגן." חזרתי ואמרתי כמו תקליט תקוע, מרגיש שדפקו אותי וסידרו אותי והביאו לי אותה בהפוכה, וזין על הפמיניזם, זה פשוט לא אמור להיות ככה, אני מחליף חיתולים ומחמם בקבוקים, והיא משחקת אותה מהפכנית לוהטת, זה לא הוגן ונורא קשה לי, ומעצבן וחם, וזה פשוט לא הוגן למרות שאני אוהב את הילד אהבת נפש ונהנה מכל דקה איתו, וזו זכות גדולה לגדל אותו, אבל אני כל כך עייף ומותש ושחוק, וזה פשוט לא הוגן!
אחרי שנת לילה טובה אורה הסכימה לגלות קצת יותר אמפטיה למצוקתי ואפילו התנצלה והבטיחה שבקרוב, ממש עוד מעט, היא חוזרת הביתה, אחר כך לקחה בגדים נקיים, נישקה את הילד ושוב הסתלקה.
למזלי גם אימא שלי וגם רוני חולים על הקטן ומוכנים ברצון לשמור עליו, וכשהם לא יכולים יש את סולי המתוק ואת גבי בן זוגו שלמרבה הפלא מסתדר נהדר עם תינוקות. לא חסרים לי מתנדבים לטפל בו כשאני עסוק, אבל לילד הזה יש אימא לעזאזל, מתי היא תפסיק להיות מהפכנית נועזת ותחזור הביתה?
דבר אחד טוב יצא מהמצב המוזר הזה, המידענית הכעסנית שתמיד רבה איתי גילתה שאני לא כזה נוראי, ופתאום נעשינו חברים, למרות שאני עדיין קצת חשדן וזהיר לידה. הכל התחיל בכיור סתום שהרס לה את התוכניות. היא התקשרה אלי בשבוע שעבר ביום שישי בצהרים, לחוצה ונסערת, ושאלה אם אני מכיר שרברב שיכול להגיע אליה מיד כי בערב יש לה אורחים, והכיור נסתם, והיא תקועה באמצע הבישולים ומה יהיה?
אמרתי לה להירגע, זה בטח לא משהו רציני, ומיד נסדר הכל, לקחתי את קופסת כלי העבודה שלי ביד אחת, ואת הסל קל של נמרוד בשנייה, ונסעתי אליה. למזלי היא גרה קרוב, ולמזלה זה לא היה משהו רציני, סתימה של בריכת הניקוז של הביוב של המטבח בגלל הצטברות של שומן וחומרי ניקוי שעם השנים מתגבשים לגושים מוצקים ודי מגעילים, אבל לא מסובכים לניקוי.
היא הייתה די מופתעת לראות אותי מגיע עם תינוק ישן, אבל מה היא יכלה לעשות? נמרוד ישן כמו מלאך עד שסיימתי, והתעורר בדיוק כששטפתי ידיים בסוף העבודה. לנגד עיניה המשתאות של המידענית החלפתי לו, ונתתי לו בקבוק, ותוך כדי כך הסברתי לה את הנסיבות למצב המשפחתי המוזר שלי
"אז זה נכון? אתה באמת הומו? בחיים לא הייתי מאמינה, ודרך אגב אתה ממש טוב עם הילד, כשהילדים היו קטנים והחלפתי להם חיתול בעלי לא היה מוכן אפילו להיות איתם באותו חדר, אמר שזה מגעיל אותו ובא לו להקיא, באמת כל הכבוד לך." היא רצתה לשלם לי, אבל סירבתי ובסוף יצאתי משם עם פשטידה טעימה כמתנת תודה, ומאז אנחנו ביחסים נהדרים, אבל מעכשיו כולם בעבודה יודעים עלי.
מילא, העיקר שאורה תחזור ותחלק איתי קצת את הנטל, כי כבר אין לי כוח יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה