א. שישים וארבע

זוכרים את השיר הישן הזה של הביטלס, האם תאהביני כשאהיה בן שישים וארבע? כשמקרטני כתב את השיר הוא היה בן חמש עשרה, זה היה ממש מזמן, לפני יותר מחמישים שנה, אז שישים וארבע נשמע לו ממש קשיש, היום הוא בטח צוחק מהמילים שכתב. אולי גם אני אצחק אחרי שאצלח את הגיל הזה, רק חצי שנה אחרי יום הולדת שישים וארבע נזכרתי בשיר של מקרטני וחייכתי בעצב. מי האמין שאי פעם אגיע לגיל המופלג הזה? אני בטח שלא, זה היה פשוט בלתי נתפס והנה, אני כבר בן שישים וארבע וחצי ועדיין חי, עדיין נושם, עובד ומצליח אפילו להביא קצת תועלת פה ושם.

מי שמסתכל עלי רואה בן אדם מבוגר, אבל עדיין מתפקד. הולך זקוף, מדבר ברור, נוהג אפילו, נכון, עם שיער שיבה וקמטים, אבל בניגוד למה שחשבתי בנעורי גם בגיל הזה אני עדיין לא חסר ישע ובטח לא תשוש. לא צריך עדיין קטטר וגם לא כיסא גלגלים. רוב הזמן אני בכלל לא זוכר שאני כבר זקן, אני מרגיש כמו שהרגשתי תמיד ולמרבה הפלא אני עדיין מתרגש, מתחרמן, מתעצבן ועושה שטויות כמו לפי חמישים שנה. בלב אני מרגיש בן עשרים בערך, אולי שלושים, אבל בטח לא זקן עובר בטל. גם כשאני מסתכל בראי אני לא רואה איזה זקן מיותר שצריך לשבת בצד ולחכות למוות. ממש לא. מה שאני רואה זה את עצמי, אולי קצת מלא יותר, אבל לא שמן מאוד ובטח לא רופס. ברור ששערותיי הפכו שיבה אבל זה דווקא נראה טוב לדעתי, וגם הקמטים לא נוראיים, משתלבים יפה עם המשקפיים ומוסיפים לי אופי. חמי טוען ששישים זה החמישים החדש. כשהייתי בן חמישים הוא אמר שחמישים זה השלושים החדש, נכון, זה שטויות, אבל כיום להיות בן שישים זה לא כמו שהיה בזמנם של הורי, פעם בן שישים היה כבר עם רגל אחת בקבר ואילו כיום הוא יכול לצפות לעוד שלושים שנות חיים ואם ישמור על בריאותו יוכל גם ליהנות מהן.

למרות ההרגשה הפנימית שלי שנשארתי אותו בן אדם בחינה אובייקטיבית של ההיסטוריה שלי תגלה שאני לא לגמרי צודק, ועם הזמן חלו בי שינויים. זה לא שנהפכתי לאדם אחר, אבל בכל זאת לא נשארתי אותו פרחח חצוף וחסר התחשבות. התרככתי מעט, נעשיתי סבלני יותר ולמדתי לחשוב לפני שאני פותח את הפה. אני חושב שהניסיון שצברתי במשך השנים, המשברים והצרות שהתמודדתי איתם גרמו לי להיות צנוע יותר, פחות אגרסיבי ויותר חכם, וסך הכל השתפרתי לטובה. כיום אני מזדעזע כשאני נזכר איך התנהגתי עם הילדים ועם אשתי כשהייתי צעיר. נכון, בגלל הלחץ של אימא ושל ריטה התחתנתי צעיר מידי ולמען האמת לא הייתי צריך להתחתן בכלל, אבל מאחר וכבר עשיתי זאת וגם הכנסתי אותה להריון הייתי צריך להיות מתחשב יותר ולעזור לה עם הילדים, להיות יותר בבית ולא להסתפק בעזרה כספית בלבד. האמת היא שעד גיל ארבעים בערך הייתי שמוק אגואיסטי. התחלתי להשתנות אחרי שחזרתי עם הזנב בין הרגלים מבוסטון. פתאום קלטתי עד כמה אני מתגעגע לחמי שעד אז התייחסתי אליו כאל צעצוע סקסי נחמד, ולא כאל בן אדם. הוא תמיד מספר שהצלתי אותו ושעזרתי לו לצאת מהדיכאון שנפל עליו בגלל הצרות שעברו עליו בתל אביב. אני שמח שעזרתי לו, אבל בזמנו לא חשבתי עליו אלא על עצמי, נהניתי מהסקס עם בחור צעיר ויפה, ולא הבנתי שטוב לי איתו בגלל האופי והאישיות שלו, ולא בגלל התחת היפה שלו. הייתי טמבל למרות שבגילי כבר הייתי אמור להיות חכם יותר. רק אחרי שארקאדי ניסה להתאבד קלטתי איזה זבל הייתי וכמה פגעתי בחמי וגם בארקאדי המסכן. איך לא ראיתי שיש לי עסק עם ילד פגוע ואומלל שעבר התעללות מגיל צעיר והגיע אלי כשהוא הרוס נפשית? גם חמי לא הבין את זה, אבל הוא נתן לארקאדי המון יחס ואהבה ואני, שהייתי אמור להיות חכם יותר, סתם ניצלתי אותו.

מזל שהיה לי די שכל לסרב לחמי ולא לנסות לחיות איתו. אז כבר הבנתי שהוא צעיר מידי בשבילי ושאחד כמוהו לא יסתפק בסתם סקס אלא ירצה זוגיות אמיתית, וחוץ מזה היה גם כושי שכבר היה אז בתמונה וישר הבנתי שעדיף שהם יהיו יחד ושאסור לי להפריע, וגם אם הייתי רוצה אין מצב שטיפוס כמו כושי היה מרשה לי, וסך הכל בצדק.

אם יש משהו שאני ממש מצטער עליו זה שלא הצלחתי ליצור זוגיות עם וולאדי. נקשרתי אליו מאוד, אולי אפילו אהבתי אותו אבל הוא היה דומה לי יותר מידי. כמוני גם הוא היה צריך את הספייס שלו, אהב את החופש שלו ושנא כשמישהו ניסה להכתיב לו מה לעשות. היה לנו טוב מאוד יחד למרות שהוא היה בגילי, בעצם מבוגר יותר בשנתיים, והיה איתי באותו ראש כמעט בכל נושא. אולי הוא היה קצת יותר פרוע ממני ובטח ששתיין יותר טוב ובניגוד אלי הוא לא שמר על קשר טוב עם המשפחה שלו. את אשתו הוא ממש שנא, לא עזר כמה שניסיתי להסביר לו שזו לא אשמתה שהיא רצתה בעל שיאהב אותה ויגדל איתה ילדים.

אולי, אם הייתי פחות עקשן והייתי נשאר לחיות איתו בברלין, הוא היה נשאר בחיים? מצד אחד חבל שלא נשארתי, מצד שני איך הייתי יכול לזנוח את הילדים שלי ואת חמי? אני אוהב את ברלין ונהנה לגור שם אבל רק כתייר, למרות כל התלונות שלי ישראל נעשתה הבית. קשה להיות מהגר ואחרי שעזבתי פעם אחת בית והגעתי לישראל ונקלטתי בה, בערך, לא היה לי כוח לעבור שוב. חזרתי לישראל ואיבדתי את וולאדי המסכן.

2. השיבני ואשובה

 

אני מניח שאם דני היה מתעקש לא לספר לי לא הייתי יכול להוציא ממנו את התשובה. הוא חיבב אותי מאוד כמובן, אבל מי שהוא היה קשור אליו באמת היה חמי שתפקד כאבא חלופי בשבילו. אני הייתי יותר מין אח בוגר או דוד, בן אדם נחמד וכייפי, אבל לא יותר. למזלי דני שהיה אז רק בן חמש עשרה לא לקח ברצינות גדולה מידי את ההבטחה שנתן לחמי לשמור את כתובתו החדשה בסוד. הבאתי לו במתנה משחק מחשב חדש ששימח אותו מאוד וכטוב ליבו במשחק הוא גילה לי שחמי עבר לגור בדירה קטנה בקרית עמל. ממש מול בית שערים. סיפר שיש שם קברים עתיקים וגם פסל אבל הוא לא עתיק.

"פסל?" התפלאתי, "איזה מין פסל?"

"נו, פסל כזה של איש על סוס מסתכל על העמק."

"מי מסתכל, הסוס או האיש?" התלוצצתי מפני שידעתי בדיוק לאיזה פסל הוא מתכוון.

"האיש כמובן." הרצין דני, "הוא שומר והערבים רצחו אותו ואז עשו לו פסל, שכחתי איך קראו לו, אבל עד היום המשפחה שלו גרה באותו מקום, והוא זה שגילה שיש קברים של יהודים במקום הזה, בשער העמקים הזה."

"לא שער העמקים אלא בית שערים." תיקנתי, "ולאיש קראו אלכסנדר זייד."

"נכון," אישר דני, "ממתי נעשית חכם כזה." הקניט אותי, "ומתי תחזור לגור עם חמי כבר?"

"לא יודע דני, מתי שהוא ירצה אני חושב."

"הוא כבר רוצה, אפילו כשהוא גר עם מיצי הוא רצה, ועכשיו כשמיצי עזב אז בכלל, עצוב לו לבד והוא גם לא דואג לעצמו כמו שצריך, אפילו אימא אמרה."

"הוא גר עם מיצי?" נדהמתי, "מה פתאום?"

"לא יודע." משך דני בכתפיו, "ככה יצא, אבל זה לא הסתדר והוא לבד עכשיו, אולי תקפוץ לבקר אצלו?"

"זה רעיון." חייכתי אליו, ובמוחי התבשלה כבר תכנית שלמה איך אני מגיע אליו באזרחי, לבוש בגדים יפים, אבל לא מוגזמים, ספורט אלגנט כזה, מתנצל בנימוס על הפאדיחה שעשיתי לו, מספר שנעשיתי סמנכ"ל של חברה ומציע לו שננסה שוב. נכון שחמי לא ממש מתרשם מכל מיני תארים ובגדים ושאר סממני יוקרה, אבל בכל זאת... כשהוא הכיר אותי הייתי סתם סמל ראשון וכשנפרדנו הייתי כבר קצין, אבל סך הכל סרן, והנה, תראו אותי עכשיו. חייכתי לעצמי, מרוצה מאוד מהדרך הארוכה שעשיתי לאחרונה, וכמה שעות אחר כך שגיא התקשר וכל מגדל הקלפים המפואר שבניתי בהבל פה התמוטט על ראשי.

שגיא היה די נבוך וכמעט שהתנצל, לא ממש, אבל די קרוב, וזה היה משהו שמעולם לא ראיתי אותו עושה. הוא הסביר לי שלצערו הרב המצב השתנה כי המכרז שהיינו בטוחים שזכינו בו התבטל פתאום, ולכן אין לנו כסף להעביר את העסק למפרץ חיפה, ובעצם זה דבר טוב כי בגלל הביטול, ובגלל שמסתמן שמתחיל להיווצר משבר כלכלי בארה"ב עדיף שנתקפל.

"נתקפל, מה זאת אומרת נתקפל?" שאלתי, מרגיש די דביל.

שגיא נאנח וליטף קלות את ראשי, הוא הרבה יותר גבוה ממני ולפעמים, למרות שהוא מבוגר ממני רק באיזה שש שבע שנים בערך, הוא מתנהג כאילו שאני ילד קטן, והסביר לי לאט ובסבלנות שאין ברירה והוא חייב לסגור את החברה ולפטר את כל העובדים. חוץ ממני עבדו איתנו רק המזכירה שלו שהיא גם הבת דודה של אשתו ועוד שני בחורים, אחד מבוגר בגיל שישים ומשהו שעזר לנו לסדר ולארוז, והשני ילדון שבקושי השתחרר מהצבא והיה הנהג ולפעמים גם סבל. חוץ ממני כולם עבדו במשרות חלקיות ולא לקחו את העבודה הזאת ברצינות, רק אני ושגיא קרענו את עצמנו ונתנו הכל לחברה והנה, היא נסגרת ואני נשאר בלי כלום, בלי חמי ובלי משכורת וגם בלי דירה.

"אל תעשה פרצוף כזה." הניח שגיא יד מעודדת על כתפי, "מוישה מטייסת קלה מת שאני אחזור לעבוד איתו בגף החדש שהוא מקים, והוא בפירוש ביקש שאני אשתדל להביא גם אותך איתי."

הקצין ששגיא כינה בקלות דעת מוישה היה בעצם קדקוד רציני מאוד בכנף אחת, בכלל לא ידעתי שהוא יודע מי אני. "באמת? אתה בטוח שהוא התכוון אלי?" התפלאתי.

"בטח," הצטחק שגיא, "הוא אמר שהוא חייב אותי להקים את גף המלטי"ם החדש וביקש שאני אעשה שמיניות באוויר אם צריך, אבל חשוב מאוד שאני אביא איתי גם את התימני הקטן והזריז הזה שניהל את המעבדה בלבנון השנייה."

"וואלה." אמרתי, משתדל לא להתלהב יותר מידי.

"כן, וואלה כושי, ואתה יודע מה זה אומר?" שאל שגיא, ומיד ענה, "זה אומר שנכון שבאזרחות לא הלך לנו כל כך, אבל לפחות תהיה לנו עבודה גם בהמשך, ונמשיך להביא משכורת הביתה. לך אולי זה פחות חשוב כי אתה רווק, אבל לי יש אישה וילדים לפרנס ואני אומר ילדים כי אשתי שוב בהיריון."

"מזל טוב." חייכתי אליו.

הוא חייך חזרה, וניסה להיראות מרוצה ורגוע, אבל הרגשתי שדי כואב לו שהגיחה שלו לאזרחות נגמרה בכישלון כזה.

"אולי אחרי שמהשבר באמריקה יסתיים נוכל לנסות שוב?" שאלתי.

"בטח שכן." הבטיח שגיא, "נראה לך שאני אתנוון בחיל האוויר עד הפנסיה? וברגע שאני יוצא לאזרחות אני לוקח אותך איתי כושי, תזכור את זה."

"אחלה." חייכתי אליו ובראש כבר התחלתי לעשות חישובים איך אני מתארגן כדי לחזור לגור עם חמי.

כל עניין ההתקפלות של החברה ופינוי כל הציוד שלנו למחסן נידח אחד באיזה משק צפוני מרוחק שהיה שייך לדוד של שגיא לקח כמה ימים מתישים, ואחר כך היה הסיפור של ההתחיילות מחדש, ולהתארגן שוב בבסיס. גם להסביר להורי מה קרה ומה יהיה איתי היה די מעייף. הם כמובן ישר נבהלו שאני אשאר בלי עבודה, ונרגעו אחרי שהסברתי שאני חוזר לחיל אוויר. ישר הודעתי להם שאני לא חוזר לגור בבית כי יהיה לי חדר בבסיס, ואולי אחר כך אשכור דירה. אולי נדמה לי, אבל איכשהו קיבלתי את הרושם שהם לא ממש הצטערו לשמוע שאני לא אגור אתם שוב. לא שהם היו אומרים משהו אם הייתי מתנחל שוב בחדר הישן שלי, אבל כנראה שגם הורי הבינו סוף סוף שאני מבוגר מידי לגור עם ההורים.

לקח לי כמעט חודש לארגן הכל, ופתאום קלטתי שהתחיל כבר חודש אלול ועוד לא ביקרתי אצל חמי. ידעתי שהוא קודם כל יתנגד וינסה להעיף אותי, אבל קיוויתי שאצליח, לאט לאט, לרכך אותו ולהתגנב שוב לחייו. ביום שבו החלטתי לחזור לחמי קמתי מוקדם, סיימתי את כל המשימות שלי בעבודה, הודעתי שהיום יש לי סידורים ואני יוצא שעתיים קודם, וחזרתי לחדר המעפן שנתנו לי כדי להתלבש יפה ולהתגלח טוב, ולא שכחתי לקחת גם כדור קונצרטה. ארזתי את כל מה שרציתי לקחת בטרולי הגדול שלי ויצאתי לדרך. הייתי ממש עצבני, אבל נחוש וגם די חרמן כי איכשהו, בכל הבלגנים שעברו עלי בחצי השנה האחרונה, לא הצלחתי לארגן לעצמי שום חיי מין, גם כי לא היה לי זמן, וגם כי פשוט לא הייתי מעוניין, לא להאמין, אבל פתאום לא התחשק לי כלום, וככה יצא שדי הרבה זמן לא עשיתי שום דבר חוץ מאשר להביא ביד.

***

מצאתי את הדירה של חמי ממש בקלות למרות שהיא שכנה באיזה בלוק נידח ברחוב צדדי קטן וחבוי בין עצים. איך הסתדרנו פעם בלי וויז באמת שאני לא יודע.

הדירה הייתה קטנה ונחמדה, ועם נוף נהדר של עמק יזרעאל, אבל לא היו לו כמעט רהיטים חוץ מהספה והכורסאות שזכרתי עוד מקרית אתא. חמי נראה מוזנח ורזה, עייף ובודד מאוד, והיה ברור שהוא צריך מישהו שיטפל בו, אם כי הוא כמובן לא היה מוכן להודות בזה. כמו שידעתי הוא דבר ראשון ניסה לגרש אותי, אבל מיד הרגשתי שהוא לא באמת מתכוון לזה. לקח לי די הרבה זמן לשכנע אותו לסקס, בהתחלה הוא ניסה להעמיד פנים שאין לו חשק ושהוא נעשה נזיר או משהו, אבל זו הייתה כמובן שטות גמורה. אחרי כמה ימים של ויכוחים די טיפשיים הוא נכנע כמובן. תוך כמה ימים השבתי ימינו כקדם. חזרתי לטפל בו, נזפתי בו קשות על שהוא הזניח שוב את הבריאות שלו והחזרתי אותו לתלם ושוב היינו זוג והכל היה בסדר, החזרתי עטרה ליושנה ובטח היינו חיים יחד באושר (אם כי לא בעושר) עד עצם היום הזה אם לא הייתי מתחיל שוב עם התעלולים שלי, ושוב חוזר לדפוס המוכר שכבר למדתי לזהות. אני קורא לזה בלב -"וישמן ישורון ויבעט" עדות לחינוך הדתי שלי, ולמי שלא זכה לחינוך כזה הנה ההסבר: ברגע שטוב לי ונעים אני מתחיל להתפרע ולשבור את הכלים, ולנסות דברים חדשים וחיים אחרים רק כדי להיווכח אחרי מאמצים ובזבוז זמן וגרימת כאב וצער, לחמי בעיקר, וגם לי ולעוד אנשים (ומידי פעם גם לאנשות) שרק איתו אני מרגיש נוח וטוב ובבית, וזה לא הוא אלא אני, הפחז כמים והאץ קוצץ שתמיד רוצה עוד ועוד ולא מבין כמה טוב לו עד שהוא לא מצליח לחרב את כל הטוב הזה, ואז נאלץ להפוך עולמות כדי לחזור שוב לבית היחיד שלו, לזה שרק אותו אהבה נפשי.

1. השיבני ואשובה

 

זה קרה בחורף שבא אחרי לבנון השנייה. דהרתי כרגיל על האופנוע שלי, בטוח שאני מחוסן, שלי לא יקרה כלום, שכמו תמיד אני אצא מזה בלי פגע. טעיתי. הכביש היה רטוב וחלק, עשיתי סיבוב חד מידי, האופנוע שלי החליק ואני עפתי ממנו. המכונית שנסעה מאחורי סטתה כדי לא לפגוע בי ודרסה את האופנוע המסכן שלי. הוא נעשה טוטאל לוס, אני יצאתי די בזול. קצת מכות יבשות, רגל שבורה וזעזוע מוח קל.

"איזה מזל שלבשת קסדה וחליפה של אופנוענים." אמר אבא.

"זה בזכות חמי, הוא התעקש לקנות לי את הציוד הכי טוב ולא הפסיק להזכיר לי לא לשכוח את הקסדה."

"חבל שהוא לא שכנע אותך לוותר על האופנוע." העירה אימא שהתקשתה לוותר על הטינה שלה לחמי.

"הוא ניסה, אבל הבן העקשן שלך..." רטן אבא והביט בי במבט מאשים.

"אני לא אגע יותר באופנוע." הבטחתי.

אבא ואימא החליפו מבטים ספקניים, לא האשמתי אותם, במשך השנים הם שמעו ממני יותר מידי הבטחות שהפרתי.

דבר אחד טוב יצא מכל עניין התאונה שלי, הורי וחמי הגיעו למעין שביתת נשק זהירה והצליחו לשתף פעולה במאמציהם להחזיר אותי למצב תפקודי. בעצה אחת הם החליטו שאחרי שישחררו אותי מבית החולים אני אחזור לגור זמנית אצל ההורים כדי שלא אשאר לבד בזמן שחמי ילך לעבודה. כל זמן שהייתי בגבס הוא היה מגיע להורים כל יום, נותן לי את זריקת הקלקסן שהרופא רשם לי, ועוזר לקלח אותי. אחרי הימים הראשונים הורי התרגלו אליו ולמדו לסמוך עליו. הוא היה אוכל איתנו ארוחת ערב, ועל הדרך גם עזר להם פה ושם - תיקן ברז דולף ודלת חורקת, פתח ביוב סתום וחיזק את הגדר הרעועה. הורי הצליחו להפתיע אותי כשגילו טקט והתחשבות ומידי פעם הסתלקו מהבית לכמה שעות כך שיכולנו אפילו לעשות קצת סקס, אמנם מוגבל וחפוז בגלל הנסיבות והגבס, אבל בכל זאת סקס סביר לגמרי.

זו הסיבה שלא יכולתי לטעון שזה קרה בגלל ההתנזרות שנכפתה עלי. למה זה קרה אם ככה? לא יודע, קרה, כמו שדברים כאלה קורים לטיפוסים כמוני, טיפוסים אימפולסיביים, חרמנים שקודם עושים ואחר כך מצטערים ומתחרטים.

אחרי שישה שבועות בגבס חמי לקח אותי לבית החולים שם עשו לי צילום רנטגן והחליטו שאפשר להסיר את הגבס. אחרי שנפטרתי מהגבס הרופאים דרשו שאתחיל ללכת עם מתקן עינויים מתועב שנקרא מגף אוויר, ושאתחיל פיזיותרפיה.

את מגף האוויר המטופש הזה שנאתי, אבל הפיזיותרפיה הייתה בסדר גמור, בעיקר בגלל הפיזיותרפיסט הנחמד שהקדיש לי תשומת לב מיוחדת. אבא היה מביא אותי למכון הפיזיותרפיה וחמי היה אחראי להחזיר אותי. אחרי שבועיים בלי גבס המצב שלי השתפר מאוד, התחלנו לחשוב מתי כדאי להחזיר אותי הביתה, ואז חמי איחר לבוא לקחת אותי. זה היה מאוד נדיר אצלו, בדרך כלל אני הייתי זה שתמיד איחר, לעומתי חמי תמיד היה דייקן מאוד, ורוב הפעמים הוא היה מקדים, אבל הפעם, משום מה, הוא איחר ואני נשארתי לבד עם הפיזיותרפיסט הנחמד שהיה בדיוק הטעם שלי - בחור בהיר עור וכחול עיניים, עדין ונשי, טיפה שמנמן, אבל חמוד ומאוד להוט לרצות. הצעתי שאחכה לחמי על הספסל בחוץ, אבל הוא אמר שלא צריך, הוא לא ממהר, "הכל בסדר." חייך אלי, והניח יד מהססת על הזין שלי שכבר שבוע שלם לא זכה לתשומת לב מפנקת ומיד זינק בלהיטות לקראתו. דקה אחר כך הפיזיותרפיסט כרע מולי על ברכיו, משך מעלי את המכנסיים והתחתונים ומילא את פיו באבר הזקוף שלי. אחרי כמה דקות של פעילות נמרצת ומענגת ביותר הדלת נפתחה פתאום וחמי התפרץ פנימה, התחיל להתנצל על האיחור בגלל איזה פקק לא צפוי שעיכב אותו, ואז קלט אותי ואת הפיזיותרפיסט, הבין מה אנחנו עושים והשתתק באמצע המשפט. שנים אחר כך עוד הייתי נזכר במבט הפגוע וההמום שעלה על פניו והייתי נשטף בושה וצער, אבל בזמן אמת חשתי בעיקר זעם וקוצר רוח כי הייתי קרוב לגמור והוא הפריע, וגרם לפיזיותרפיסט הנלהב שלי להפסיק באמצע ולברוח החוצה, משאיר אותנו לבד, מביטים זה בזה בשתיקה. אם זה היה סרט פורנו חמי בטח היה ממהר לתפוס את מקומו של הפיזיותרפיסט ולהשלים את המלאכה, אבל מה לעשות שהחיים זה לא סרט?

"לעזאזל אתך רוני." אמר חמי בקול מאופק, הוסיף כמעט בלחש איזה קללה רוסית זועמת ופנה לצאת החוצה.

"חמי," רצתי אחריו, יותר מדדה מאשר הולך, שוכח לגמרי מהמגף אוויר הארור הזה, "לאן אתה הולך?"

"זה לא עסקך יותר, אני ואתה גמרנו." אמר חמי בלחש מאופק שצמרר אותי, וכשהוא מתעלם בבוז מההתנצלות המגומגמת שלי שזה סתם, וזה לא נחשב, ושאני אוהב רק אותו, נכנס לניסן העתיק והמקרטע שלו והסתלק.

חזרתי בצליעה למכון הפיזיותרפיה ומצאתי שם את הפיזיותרפיסט שלי מתארגן לצאת הביתה. "אני ממש מצטער רוני," הוא אמר, "באמת שלא רציתי לסבך אותך, אני יכול לעזור במשהו?"

"לא ממש." עניתי, המום מהמהירות בה התהפך הכל, ועדיין לא מעכל את השינוי.

"הוא בטח יירגע בקרוב ויחזור לקחת אותך." שמר הפיזיותרפיסט על אופטימיות, "אתה חושב שהוא ילך להתלונן עלי?"

"עליך? למה עליך? הרי לא הכרחת אותי."

"לא, אבל... אתה מטופל שלי ואסור היה לי... פשוט איבדתי את השליטה ו... יש מצב שכל מה שקרה יישאר רק בינינו?" גמגם הבחור ורק אז קלטתי כמה הוא היה מבוהל ולחוץ, מבוהל כמעט כמוני.

"אל תדאג, חמי לא טיפוס שילך לספר למישהו דבר כזה, הוא לא מלשין, הוא..." ורק אז, בעודי מנסה להרגיע את שותפי לדבר עבירה התחלתי לקלוט שיש מצב שבגלל רגע מטופש של קלות דעת איבדתי אותו, את אהבת חיי, ונבהלתי.

"אתה יכול לתת לי טרמפ הביתה?" שאלתי את הפיזיותרפיסט שהנהן ושאל שוב אם אני בסדר כי אני נורא חיוור.

"לא, אני לא בסדר." אמרתי והשתקתי אותו כשהוא ניסה שוב להתנצל. "זו לא רק אשמתך." הרגעתי אותו, מתלבט לאן לנסוע, להורי או לבית שלנו בקרית אתא? אם הייתי פחות פחדן הייתי נוסע לקרית אתא תופס שם את חמי שבטח היה עסוק באריזת חפציו, ואולי הייתי מצליח, אם הייתי מתאמץ מספיק ומתרפס מספיק, לשכנע אותו לתת לי עוד צ'אנס, אבל מה אם לא? מה אם הוא לא היה מתרצה וזורק אותי החוצה? אולי עדיף לתת לו להירגע איזה יום יומיים ואז...

כיום אי אפשר לדעת אם צדקתי או לא, עובדה שהחלטתי לחזור להורי ולשם הסיע אותי הפיזיותרפיסט שנפרד ממני בליטוף מתנצל על כתפי לפני שנעלם מחיי לנצח.

להורי שהמתינו לנו עם ארוחת ערב אמרתי שחמי לא יבוא היום כי הוא עסוק. עשיתי ניסיון פתטי להעמיד פנים שלא קרה כלום, ואפילו ניסיתי לאכול, לא ממש הצלחתי, הגרון שלי היה חנוק לגמרי, אמרתי לאימא שאני לא מרגיש טוב והלכתי למיטה.

שמעתי את הורי מתלחשים במטבח, נשמעים מודאגים. הם הרגישו שקרה משהו רע, מצד אחד רצו לדעת מה קרה, ומצד שני חששו להציק לי. אימא בטח האיצה באבא להיכנס לחדר שלי ולדבר איתי, והוא קרוב לוודאי אמר לה שלא תציק, ושעדיף לתת לי לספר להם בזמן שלי, ואז דפק מישהו בדלת. השעה הייתה כבר שמונה בערב, ממש מאוחר לפי המושגים של הורי, קפצתי מהמיטה, שוכח שאני עוד קצת נכה ונחפזתי לצלוע לדלת, בטוח שזה חמי, אבל זה לא היה הוא, זה היה נהג של מוניות אביב שהביא שתי מזוודות מלאות בבגדים שלי, ומעטפה אחת קטנה עם המפתח שלי ופתק מחמי - אני עוזב את הדירה שלנו, אתה יכול לחזור לגור שם או להישאר אצל הוריך ולהשכיר אותה לליאור. הוא מעוניין מאוד וככה תוכל לשלם את המשכנתא בלי בעיות. שיהיה לך בהצלחה בחיים ואל תיצור איתי יותר קשר!

הפתק היה מודפס ורק החתימה הייתה בכתב יד. כמו תמיד הוא חתם בכתב יד ברור ומסודר בשמו המלא - מנחם ברנוביץ. בהיתי בדף הלבן, מוחי מסרב לקלוט את העובדות. ואז הנייד שלי צלצל פתאום וליאור היה על הקו. "אני לא רוצה ללחוץ עליך רוני אבל חמי אמר..."

"איפה הוא?" קטעתי אותו בבהילות, "אתה יודע לאן הוא הסתלק?"

"אין לי מושג, ג'קי הסיע אותו עם כל הדברים שלו בפז'ו, לא יודע לאן."

"מה הוא אמר לך?" חקרתי בקוצר רוח

"שום דבר, רק שאתם כבר לא, ושאתה אצל ההורים, ושאם אני רוצה לשכור את הדירה שלכם אז שאני אדבר אתך, ושאם תסכים זה בסדר גם מבחינתו, אז אתה מסכים?"

"אהה..." חשבתי מהר, לחזור לגור בדירה שלנו בלעדיו היה לא לעניין, מה יש לי לעשות שם לבד? ואולי עכשיו, בלי חמי, אני אוכל להגשים סוף סוף את החלום שלי לגור בתל אביב וליהנות ממנה כמו שתמיד רציתי ולא הצלחתי כי חמי נדבק לצפון ושנא לבלות ולחגוג בסגנון האהוב עלי. פתאום נזכרתי בכל הדברים שהרגיזו אותי אצלו, לא שותה, לא מעשן, לא רוקד, קם מוקדם והולך לישון מוקדם. לחיות עם חמי זה כמו לחיות עם דודה שמרנית שבגלל איזה טעות טבע מעצבנת נראה כמו גבר סקסי שאיכשהו, למרות שהוא בכלל לא הטיפוס שלי, מצליח לגרום לי להתמכר לנשיקות שלו, לחיבוקים שלו, לאהבה שלו וגם, למה לשקר? לסקס שאני יכול לעשות רק איתו.

"נו, אהרון, מה אתה אומר?" נדנד ליאור.

"בסדר, אני מסכים."

"יופי, נהדר, ועכשיו תספר לי מה קרה, מה עשית שהוא זרק אותך ככה?"

"מאין לך שהוא זרק אותי, אולי אני זרקתי אותו?"

"מצחיק מאוד, מה עשית שעצבן אותו ככה? מאז שהתנשקת איתי במסיבה של אלכס לא ראיתי אותו עצבני כל כך, עם מי התנשקת?"

"עם אף אחד."

"נו, אז מה קרה?"

"עזוב ליאור, זה סיפור מסובך, וחוץ מזה..." הבטתי בהורי שעמדו ממש מולי מביטים בי במבטים מאוכזבים, "אני אצל ההורים עכשיו ואני לא יכול לדבר, תעביר את הדברים שלך לדירה שלנו, אני אקפוץ לשם מחר מחרתיים ונחתום חוזה והכל, ביי."

סגרתי את הנייד וניסיתי לחמוק חזרה לחדרי, אבל הורי הלכו אחרי, נחושים לקבל תשובות. "מה קורה אתך ועם מנחם?" התחיל אבא בעדינות, מניח יד מרסנת על זרועה של אימא שלפי הבעת פניה כבר עמדה להפציץ אותי בשאלות.

"שום דבר, זה פשוט נגמר." עניתי קצרות, בתקווה שהם יניחו לי לנפשי. אבא המאופק יותר שכל הפרטים שנוגעים לחיי האהבה שלי תמיד הביכו אותו היה מוכן לותר ולסגת, אבל אימא הייתה טיפוס אחר לגמרי.

"מה זאת אומרת נגמר?" התפרצה, "סתם ככה, פתאום נגמר?"

"כן, גם זה קורה לפעמים." התאמצתי לשמור על קור רוח מאופק.

"שטויות!" התיזה אימא בבוז, "חמי לא היה מסתלק סתם ככה, אני מכירה אותו, הוא לא טיפוס כזה שפתאום משנה את דעתו הולך, אני יודעת כמה הוא אוהב אותך, אם רק היית רואה כמה הוא נבהל ודאג לך כשהיית מאושפז..." היא רכנה לעברי והביטה ישר בעיני, "מה עשית לו?" דרשה לדעת.

לא מסוגל לעמוד במבט הלוהט והנוקב הזה עצמתי את עיני, "די אימא." ביקשתי, "אני לא רוצה לדבר על זה יותר." למזלי אבא הצליח לשכנע אותה להניח לי והיא הסתלקה, רוטנת בזעף.

"מה יש לה?" התרגזתי ונזרקתי על המיטה, הייתי נורא עייף, הראש כאב לי והיה לי קר למרות שעורפי היה רטוב מזיעה, "כל הזמן היא לכלכה עליו ושנאה אותו, ופתאום מעצבן אותה שהוא הסתלק?" 

אבא רכן מעלי וחלץ מעל רגלי השבורה לשעבר את המגף הכבד, ואחר כך גם את הנעל מעל רגלי השנייה. הוא פרש עלי שמיכה והתיישב לצידי, "נכון שבהתחלה כעסנו עליו והאשמנו אותו, חשבנו שבגללו אתה כזה, אבל זה היה פעם, עם הזמן למדנו להכיר אותו, ואם אתה כבר כזה אז עדיף שתהיה עם מנחם, מה עשית לו אהרון?"

משכתי בכתפי בסרבנות ושתקתי.

אבא נאנח, "אתה אשם בזה שהוא עזב?"

"כן, אני אשם, הייתי לא בסדר ואני... הכל באשמתי, בסדר?" הרגשתי דמעות גודשות את עיני והפכתי את גבי לאבא כדי להסתיר אותן.

הוא הושיט יד חמה וליטף את ראשי, "גם אנשים שאוהבים רבים לפעמים, ואחר כך מתפייסים." ניסה לנחם אותי, "יכול להיות שתתפייסו?"

"אני לא יודע אבא."

"מה אתה מתכנן לעשות בהמשך? אתה רוצה לחזור לחיל האוויר ולהמשיך לגור בבית?"

"אני לא יודע." הודיתי, מנסה לדמיין את עתידי בלי חמי לצידי ונרתע, "אין לי מושג מה יהיה איתי." הודיתי.

"טוב, לא בוער כלום. תנוח ותבריא, ואחר כך נראה." היטיב אבא את השמיכה על כתפי ויצא.

***

נשארתי לגור אצל ההורים עוד כמה שבועות. מנסה להתגבר על כאב הלב והבושה ולהחליט מה אני עושה עם עצמי בעתיד. לצבא לא רציתי לחזור, הייתי כבר בן עשרים וארבע וחצי. הצבא לימד אותי מקצוע לא רע, ואם הייתי רוצה הייתי יכול להמשיך לשרת בקבע עוד כמה שנים, אבל המחשבה על לבישת מדי דקרון ושירות בבסיס עם חוקים נוקשים וחיילים שכל שנה יהיו יותר ויותר צעירים ממני דכדכה אותי. בזכות חמי היה לי חיסכון נאה בבנק, וגידלתי מעט יותר ביטחון ביכולות המקצועיות שלי. למדתי איך להשתלט על ההיפר אקטיביות שלי ואיך לרתום אותה לטובתי, והחלטתי לנסות את מזלי באזרחות. בקושי התחלתי לגשש בנוגע למשרה חדשה כששגיא, המפקד שלי לשעבר (זה שחמי כינה הקוץ) התקשר ושאל מתי אני עוזב את חיל האוויר. שמחתי לענות לו שכבר עזבתי והסכמתי בלי היסוס להתחיל לעבוד אצלו בחברה שהוא הקים לפני כמה חודשים.

נפגשנו באזור התעשייה בחדרה, שם הוא מיקם את המשרד וההנגר שלו, ואחרי שלחצנו ידיים סיפרתי לו שאני וחמי כבר לא, שאני מוכן לעבוד גם בשכר נמוך בהתחלה, ושאין לי איפה לגור.

"יהיה בסדר." אמר הבוס, אופטימי ונמרץ כמו תמיד, והציע לי שבהתחלה אני אגור בקרוון קטן שהיה צמוד למשרד, ואחר כך נראה.

כמו תמיד הוא צדק, ובאמת היה בסדר. עבדנו כמו משוגעים במשך כל אותו חורף, ולא הפסקנו גם באביב ובקיץ שבא אחריו. בשבועות הראשונים הקדשתי את כל מרצי וכוחותיי לעבודה. הבוס ייבא מלטי"ם מחו"ל והשכיר אותם לכל דורש. אני הייתי אחראי על כל הצד הטכני, התיקונים וההפעלה שלהם. החברה הצנועה הלכה והתרחבה וגדלה, שכרנו עוד אנשים והתחלנו לשגשג, גם המשכורת שלי גדלה ועדיין המשכתי לגור בקרוון הצפוף והמתפורר, מבקר מידי שבועיים אצל ההורים, וזה הכל. לא יצאתי לבילויים, לא ראיתי חברים, לא היו לי חיי חברה וגם לא חיי מין, ובתל אביב ביקרתי רק בענייני עבודה. כל הזמן חיכיתי שאתגבר על הגעגועים לחמי ואתחיל לחיות מחדש, אבל משום מה זה לא קרה. מידי פעם הייתי מתקשר לבוריס, לאליס ולג'קי ואפילו משוחח קצת עם דני, אבל אף אחד מהם לא רצה לספר לי איפה חמי. אליס וג'קי התחמקו בעדינות מתשובה, ובוריס נהם עלי באנטיפתיות שאפסיק להציק ושלא מגיע לי לדעת.

"אני רק רוצה לדעת אם הוא בסדר."

"הוא בסדר עד כמה שאפשר, תעזוב אותו כבר לנפשו ותן לו שקט." דרש בוריס.

הלוואי והייתי יכול, אבל למרות ששקעתי בעבודה והייתי עסוק כל הזמן לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ולדאוג לו. קראתי בלהיטות את הבלוג שלו, מנסה למצוא בסיפורים שכתב רמזים לנעשה בחייו, אבל חוץ מסיפור מחריד אחד על מותו בתאונת אופנוע של בן זוגו שגרר אחריו את התאבדותו לא מצאתי כלום.

בסוף הקיץ החליט הבוס להעביר את החברה לאזור הצפון. הציעו לו שטח גדול ולא יקר באזור התעשייה של חיפה, ובעידודה של אשתו שרצתה לחזור לגור בחיפה ליד הוריה הוא קיבל את ההצעה.

"תצטרך לעזוב את הקרוון שלך כושי ולהתחיל לגור בדירה נורמאלית." בישר לי. "יש לך עד סוף אוגוסט, תחילת ספטמבר לחפש מקום חדש, או שאולי תחזור לגור אצל ההורים?"

בבת אחת צצה במוחי תכנית מושלמת שרק חיכתה כל הקיץ שאגשים אותה, אני אמצא את חמי ואחזור לגור איתו, או לידו, ולא אניח לו עד שהוא יסכים לקחת אותי חזרה, ואם הוא יגור עם מישהו אחר אני פשוט אגרש אותו. חמי הוא שלי ואין מצב שאני מוותר עליו החלטתי והתקשרתי לדני נחוש להוציא ממנו את כתובתו של חמי.

סוף טוב הכל טוב?

 

את מישה פגשתי לפני איזה שלוש שנים, אז עוד לא הייתה קורונה וגם לא שקענו בסבב בחירות פסיכי, היינו סתם מדינה יהודית ודמוקרטית עם הצבא הכי מוסרי בעולם וגם מישה נראתה כמו סתם אחת - מין טום בוי כזו, רזה ונמוכה עם שער קצוץ מאוד, חולצת טריקו שחורה, גדולה מידי וג'ינס סקיני משופשף וקרוע. חמי פגש אותה ברחוב כשהיא חיפשה כתובת של מישהו שגר בכלל ברחוב סמוך ועזר לה כי רק הוא מכל האנשים שהיא פנתה אליהם דיבר רוסית, וגם כי הוא טיפוס כזה שתמיד עוזר. מפה לשם הם נעשו סוג של חברים, ואז התברר שמישה היא לא עולה חדשה כמו שהנחנו בהתחלה אלא עובדת זרה שמנסה להפוך לאזרחית בארץ למרות שהיא לא כל כך יהודייה, ואחר כך התברר שהיא גם לא כל כך בחורה, כלומר היא כן, אבל היא שואפת להיות בחור, וזו הסיבה שהיא כאן, כדי לחסוך כסף לניתוח, ולכן חוץ מהאישה הקשישה שהיא מטפלת בה היא גם עובדת במשק בית וחוסכת כל גרוש במטרה להפוך ממישה למישקה.

"מהיום היא מבקשת שנקרא לה מיקי." הודיע לי חמי שהפך את עצמו למלאך השומר עליה, ונזף בי כשפניתי אליה בלשון נקבה כי מיקי רוצה שנדבר אליו כאילו הוא בחור, לא שזה משנה הרבה מפני שמישה/מיקי לא מדבר עברית אלא רק רוסית ורומנית מפני שהיא, כלומר הוא, ממולדבה בעצם.

עד הקורונה מיקי לא ממש הטריד אותי וגם אחר כך לא ממש, אבל לאט לאט שמתי לב שהשם שלו צף ועולה כל פעם מחדש. כל פעם הייתה לו בעיה אחרת שהוא היה צריך לפתור, ובגלל שהוא עובד זר היה צריך לעבור בירוקרטיה מתישה כל פעם שהוא היה צריך לעשות עוד בדיקה, ועוד טיפול, וכאלה היו בלי עין הרע המון.

"מה יש לבן אדם כל כך צעיר לעשות כל כך הרבה בדיקות וטיפולים?" איבדתי יום אחד את סבלנותי כששוב חמי נעדר מהבית עם המכונית כי הסיע את מיקי לאיזה בדיקה.

"מיקי צריך לעשות בדיקות לפני הניתוח העליון." הסביר חמי, "ויש גם את כל הסיבוך הזה עם התעודות שלו בגלל שהוא שינה את המין שלו, ואני עוזר לו כי הוא לא מדבר עברית ואין לו רכב, והוא צריך שייקחו אותו למרפאה וידברו בשמו, אבל קודם הוא חייב לעשות חיסון אחרת..."

"הוא עוד לא עשה חיסון?" התפלצתי, "למה?"

"הוא פוחד, הוא לא מאמין בזה, זו בעיה של המון אנשים שבאו מברית המועצות לשעבר." הסביר חמי בסבלנות, "אבל אני עובד על זה ובסוף הוא ישתכנע."

"או יחטוף קורונה." הערתי בנבזות. מיקי הזה עצבן אותי לאחרונה. היה לו מנהג מרגיז להתכתב עם חמי בפייסבוק כל ערב, ולשלוח לו כל מיני מצגות אידיוטיות ברוסית, ולספר לו כל הזמן סיפורים משעממים על הקשישה שהוא טיפל בה, ובגלל שהייתה דתיה והילדים שלה היו חרדים היה עליו להסתיר את השינויים שהתחוללו בו עקב זריקות ההורמונים שלקח, ועקב הניתוח העליון שהספיק לעשות בגרמניה ממש לפני שסגרו את שדה התעופה. בסופו של דבר הבן של הקשישה קלט שהבחורה שהם שכרו לטפל באימא שלהם נעשתה פתאום בחור, והוא פיטר את מיקי מרגע לרגע, וגם צעק עליו שהוא סוטה וחולה מין.

מיקי נורא נפגע כמובן, ומיד התקשר בבכי לחמי שעזב הכל ונסע חיש לחיפה לאסוף את מיקי על כל חפציו אלינו.

"זה רק עניין של יום יומיים, שבוע מקסימום עד שנמצא למיקי מטופל או מטופלת חדשה." הרגיע אותי חמי. מזל שהוא היה מובטל באותה תקופה כי הוא השקיע המון זמן והתרוצץ בכל רחבי הצפון למצוא למיקי מטופל חדש. לכל אחד היו חסרונות מסוג זה או אחר. מטופלת אחת התעקשה שמיקי יסתלק כל סוף שבוע כי אז המשפחה שלה באה לבקר, אחרת גרה בדירה מטונפת ומסריחה נטולת מזגן, ולשלישית לא הייתה מכונת כביסה, אבל היה לה בן אנטיפת שצעק כל הזמן, ולא הפסיק לדרוש שמיקי ישגיח היטב על אימו. "עיניים על אימא!" צעק שוב ושוב, מרתיע את מיקי ואת חמי שברחו משם כל עוד רוחם בם.

רק אחרי שלושה שבועות מתישים מיקי מצא סוף סוף קשישה אחת שגרה ממש לידינו, ולמרבה המזל דיברה רוסית, והשתקע אצלה, ממשיך להטריד את חמי הסבלני בבעיות הלא נגמרות שלו.

יום אחד בדקתי את הנייד של חמי שביקש ממני לבדוק אם הוא קיבל הודעה מקופת חולים וגיליתי לחרדתי שהגלריה שלו מלאה בתמונות של מיקי. מסתבר שכל בוקר הוא ומיקי היו נפגשים ומטיילים יחד עם הכלבים, ומיקי ניצל כל הזדמנות להצטלם בכל פינה, מחייך כמו איזה בת טיפש עשרה דבילית, מציץ בין ענפי עצים, מריח פרחים, מלטף כלבים ועושה פרצופים מטופשים. הוא הצליח אפילו לשכנע את חמי לקחת אותו לקבר שיח אברק כדי לקטוף שם סברסים. כל פעם שמחיתי על הזמן והמאמצים שחמי משקיע בטיפוס המתעלק הזה הוא היה מסביר לי שוב בסבלנות שמיקי בודד בארץ ולא יודע לדבר טוב עברית, ואין לו רכב, וקשה לו להסתדר, ולכן חמי רואה חובה לעצמו לעזור לו ולפתור לו את הבעיות.

"אבל אתה לא רואה שהוא הפך אותך לנהג ולמשרת שלו?" התפרצתי יום אחד בזעם אחרי שחמי נעדר חצי לילה מהבית כי נסע עם מיקי לחגוג את פסחא באיזה כנסיה של פרבוסלבים בחיפה.

הזקנה של מיקי נהגה לישון בצהריים, והוא היה מנצל את השעות הללו לטייל עם חמי בכל מיני קניונים, שם היה קונה כל מיני שטויות, בגדים וכיוצא בזה, חלק שולח למשפחתו במולדבה, וחלק משאיר אצלו.

"אם אני הייתי גורר אותך לקנות בגדים או שטויות אחרות היית מתעצבן עלי, אבל עם מיקי אתה מוכן ללכת לכל מקום ולעשות הכל." התרגזתי, "מה יש לך מהחצי בחור הזה? ואגב, אם לא שמת לב הוא צעיר ממך באיזה עשרים שנה לפחות."

"רק חמש עשרה." תיקן אותי חמי בשקט, "ואתה סתם מקנא בלי סיבה."

"בלי סיבה? באמת? כי לדעתי יש לי דווקא המון סיבות לקנא." התרתחתי.

חמי משך בכתפיו בשקט, "אז תקנא." ענה בקרירות, והסתלק. רק אז עלה בדעתי שככה הוא מחזיר לי על כל הקש שהאכלתי אותו בשנה האיומה של הקורונה וממש התבאסתי כי מצד אחד באמת לא הייתי בסדר. עזבתי את הבית אחרי שאימא שלי מתה וגם כשחזרתי היה העניין הגועלי הזה עם ההתמכרות שלי לוויד וכל הכסף ששרפתי עליו, כסף שחמי חסך בעבודה קשה מאוד. אבל זה היה כל כך לא מתאים לחמי להחזיר לי בצורה כזו, או שאולי כן?

התייעצתי עם אורה שהודתה שהיא לא יודעת אם זו הסיבה שחמי משקיע כל כך הרבה זמן ומאמצים בעזרה למיקי. לדעתה זה לא היה ניסיון לנקום בי, גם היא חשבה שהתנהגות כזו ממש לא מתאימה לחמי. "הוא פשוט נהנה לעזור למי שצריך אותו, מיקי גורם לו להרגיש גברי ומגונן וחכם. להרבה גברים יש את התסביך הזה של עזרה לעלמה במצוקה."

"איזה עלמה? לא ראית שמיקי כבר התחיל לגדל זקן? מעניין לדעת מה הולך אצלו שם למטה?"

"למטה הוא עדיין בחורה, והוא חוסך במרץ לניתוח תחתון, הוא רוצה לעשות אותו באופן פרטי בארץ כי אין מצב שקופת חולים תממן דבר כזה לעובד זר." 

"אבל איך הם ישתילו לו זין?" התפלאתי.

"אין לי מושג." הודתה אורה והסמיקה קצת, "אבל בטוח שיכרתו לו את הרחם והשחלות ואהה... לא יודעת."

"תגידי אורה, המיקי הזה, מה דעתך? הוא בעניין של נשים או גברים?"

"לא יודעת, אבל לפעמים נדמה לי שהוא פשוט בעניין של מישהו שיטפל בו, ואיכשהו יצא שזה דווקא חמי שלנו."

"למה הוא לא חוזר למשפחה שלו במולדבה?" התפרצתי בתסכול.

"לא יודעת, לדעתי בגלל שאין שם פרנסה, וחוץ מזה אני לא אתפלא אם הם לא יודעים שהוא נעשה בחור ואם הם ידעו הם יתרגזו עליו נורא. עדיף לו להישאר בארץ והוא מחפש איך לעשות את זה כי אם הקשישה שהוא מטפל בה תמות והוא לא ימצא מהר מישהו חדש ישלחו אותו חזרה כי הוא בארץ כבר מעל ארבע שנים ואחרי חמש שנים לא נותנים אישור להישאר."

"יש המון עובדים זרים שנשארים בארץ בלי ויזה, ונעשים שוהים לא חוקיים." העירה אירה שהקשיבה בשקט לשיחה שלנו.

"בת כמה הקשישה שלו?" תהיתי.

"מעל תישעים, ולאחרונה היא כבר צריכה חיתולים כי כבר אין לה כוח לקום, והכיסא שלה לא נכנס לשירותים." סיפרה אורה, "והבת שלה מתקמצנת לקנות לה חיתולים." הוסיפה אירה.

"מסכנה." הערתי, חושב על אימא שלי. מזל שהיא נפטרה לפני שנאלצה להשתמש בחיתולים. היא הייתה סובלת נורא מהשפלה כזו.

"לפעמים עדיף לא לחיות יותר מידי." סיכמה אורה את השיחה והלכה להתקלח.

"המישה מיקי הזה הוא חתול רחוב רעב, והוא רק מחפש מי יאכיל אותו ויטפל בו. משום מה נכנס לו לראש שבישראל יהיה לו טוב והוא מחפש מישהו שיעזור לו להשיג אזרחות ישראלית." גילתה לי אירה, היחידה חוץ מחמי שהייתה מסוגלת לשוחח עם מיקי.

"מה כל כך טוב בישראל?" הופתעתי, "מה יש למי שלא יהודי לחפש פה? לא עדיף לו להיות באירופה?"

"מי יסכים לקבל אותו באירופה?" גיחכה אירה בציניות, "יש להם מספיק ודי פליטים מכל העולם, ופה הוא תמיד ימצא עבודה במשק בית או בטיפול בקשישים, ויש המון אנשים שמדברים רוסית, וכל היהודים רחמנים בני רחמנים, בעיקר אם אתה לא נראה כמו ערבי. אני לא אתפלא אם הוא ינסה להתחתן פה עם מישהי כדי לקבל אזרחות."

"או עם מישהו." נבהלתי.

אירה צחקה והזכירה לי שאין חתונות בין גברים בארץ.

"אבל יש כל מיני הסכמי זוגיות ואפשר להתחתן בחו"ל ואז מכירים בזה בארץ, את חושבת שחמי ומיקי..." הרעיון החריד אותי כל כך עד שלא הצלחתי לסיים את המשפט.

"אני לא יודעת." הודתה אירה, "מיקי יסכים לעשות הכל כדי למצוא לו מקום נוח, אבל חמי לא כזה טיפש, אני מקווה."

"גם אני." לחשתי, ומוטרד מאוד הלכתי לדירה שלנו להמתין לחמי שיחזור מהעבודה.

***

כל כמה ימים היינו רבים שוב בגלל מיקי. חמי טען שאני סתם קנאי ומציק ואני טענתי שהוא פראייר ומניח למיקי הזה לנצל אותו ולהפוך אותו לנהג ולמשרת. הכי הרגיז אותי סירובו העקשני של מיקי להשתמש בתחבורה הציבורית בתירוץ הטיפשי שהוא לא מדבר עברית והוא פוחד ללכת לאיבוד.

"אבל הוא פה כבר כמעט ארבע שנים, איך זה יכול להיות שהוא לא למד אף מילה בעברית? וחוץ מזה יש המון אנשים שמדברים רוסית, וגם באנגלית אפשר להסתדר לא רע."

"מיקי לא יודע אנגלית." הסביר חמי, "הוא למד בבית ספר דפוק באיזה כפר מולדבי פרימיטיבי ושם למדו גרמנית, לא אנגלית."

על זה אין לי תשובה חוץ מזה שפשוט נמאס לי לשמוע על מיקי ועל הבעיות המציקות שלו, ולמה הוא לא מוצא מישהו אחר שיפתור אותן? ולמה לחמי לא אכפת שאני לא מרוצה?

ופתאום המטופלת הקשישה של מיקי אושפזה בבית חולים כרמל בגלל מים בריאות. מיקי חשש מאוד שהיא תמות ואז הוא יצטרך לחפש שוב עבודה, למרות שמצד שני אם היא תמות הוא יקבל פיצויים ואז...

"אין מצב שהוא עובר לגור אצלנו עוד פעם." התרתחתי, "שילך למלון אם אין לו איפה לגור."

"די כבר כושי, תפסיק להיות רשע כזה, מה בכלל הבעיה שלך עם מיקי?" התחיל גם חמי להתרגז.

"הבעיה שלי היא אתה, או יותר נכון היחסים בינך לבינו, אתה מאוהב בו או מה? תגיד, הוא בכלל הומו?"

"לא יודע וזה לא משנה בכלל, אני עוזר לו בקטע של חברות ולא... אתה יודע."

"לא, אני לא יודע, זו בדיוק הבעיה, שאני לא מבין מה יש לך ממנו, מה יש לו ממך זה ברור, אבל למה אתה מסכים לזה? מה יוצא לך מכל העסק הזה?"

"איזה עסק?" מתרתח חמי.

"העסק של זה שהפכת את עצמך למשרת שלו, לנהג שלו ולכותל המערבי שלו." אנחנו יושבים לנו בשקט במסעדה רומנית נידחת אחת שתקועה מאחורי תחנת דלק, שוכנת אי שם בין צ'ק פוסט לאזור התעשייה של תל חנן. הגענו אליה אחרי שחיפשנו, במצוות בוריס, מאוורר תקרה שיהיה גם גדול, גם יפה, גם בטיחותי, וגם לא יקר. ואחרי שיגענו ומצאנו נעשינו רעבים והלכנו לאכול. המסעדה ריקה לגמרי בשעה זו של היום, אפשר לריב בלי לחשוש מצופים סקרניים, רק המלצרית השמנמונת שעוטה על עצמה חולצה לבנה תפוחת שרוולים עם רקמה רומנית צבעונית מביטה בנו מרחוק, משועממת מההזמנות חסרות ההשראה שלנו - צ'יפס וסטייקים עם סלט כרוב, מיץ לימונענע בשבילו, ובירה בשבילי.

"אני מחבב אותו." אומר חמי בתקיפות, "הוא מצחיק אותי, הוא טפשון תמים כזה, והוא גם צריך אותי, בלעדי הוא לא יסתדר."

"שטויות, בקלות הוא ימצא פראייר אחר." אני אומר בביטול, ומיד מתחרט כי פניו של חמי מעידות שהוא נפגע מהערתי. "אתם מזדיינים?" אני חוקר בעקשנות.

"לא, בטח שלא, תפסיק כבר להיות מגעיל כזה."

"אני אולי מגעיל, אבל אתה דביל." אני מתיז בזעם, ומחסל את הבירה בלגימה אחת ענקית.

"גם לך לא חסר כלום." עונה חמי בנחת, מקפיד להישאר רגוע כי הוא יודע שזה מרגיז אותי עוד יותר. גם אחרי האוכל אנחנו ממשיכים להתווכח, אני טוען שחמי נהנה לגדל ולטפח בחור צעיר שנושא אליו עיניים כי אני כבר מבוגר וחכם מידי בשבילו, והוא מתרגז ואומר שאני מדבר שטויות ומיקי רק ידיד שלו, ובסוף, אחרי שהוא ישלים את כל הטיפולים, הוא בטח יעזוב לאירופה, או אפילו לאמריקה, וכל העצבים שלי הם סתם מיותרים.

"ואם הוא לא יעזוב, ואם הוא..." פתאום צונחת עלי השראה מלמעלה, "מתי אתה הולך להרכיב את המאוורר?"

"עכשיו." אומר חמי, "למה?"

"אתה צריך עזרה?"

"בוריס יעזור לי, אבל אם בא לך אתה יכול לבוא גם."

"בא לי," אני אומר ושואל מה דעתו של בוריס על מיקי.

"למה צריכה להיות לו דעה עליו? הוא בכלל לא מכיר אותו."

"אולי הגיע הזמן שתפגיש את שני המעריצים הכי גדולים שלך." אני מקנטר אותו.

חמי צוחק, "מעריצים? ממתי בוריס מעריץ אותי? וגם מיקי... אמרתי לך שהוא רק חבר, זה הכל."

"בוא נסכים לא להסכים." אני מעיר בליבראליות שמאלנית, מאוד לא אופיינית לי, וגורם לחמי להרים גבות מופתעות.

"אתה מרגיש טוב כושי?" הוא תוהה, וספק בצחוק ספק ברצינות נוגע במצחי כדי לבדוק אם אין לי חום.

"מרגיש מעולה." אני מבטיח, צוחק, "תגיד, מה קורה אצל בוריס לאחרונה? מי גר איתו?"

"אף אחד, כל עניין הקורונה הזה די חירב לו את חיי החברה." נאנח חמי שהמשיך לדאוג בנאמנות לבוריס במשך כל שנות הכרותם, "ועכשיו יש את העניין הזה עם כאבי הגב שלו, לא קל לו."

"אז אולי," אני מתחיל לפתח בזהירות את הרעיון שלי, "אולי מיקי... לא עכשיו כמובן, אבל הרי הזקנה שמיקי מטפל בה כבר ממש מבוגרת וחולה, ובוריס באמת צריך מישהו שיגור איתו ויעזור לו, אז אולי?"

"אתה לא מבין כושי שמיקי נמצא פה על ויזה של עובד זר, לא סתם עובד זר אלא עובד סיעוד זר, והוא יכול להיות רק אצל מי שיקבל מביטוח לאומי, או אולי מרשות ההגירה? אני לא בטוח ממי, אבל צריך לקבל אישור שאתה מספיק חולה ונכה וקשיש כדי להעסיק עובד זר, או שביטוח לאומי לא ישלם את השכר שלו, או את רובו לפחות, תלוי כמה אתה מבוגר ונכה. בוריס לא צעיר, זה נכון, אבל הוא עוד לא נכה, הוא אפילו לא פנסיונר עדיין. רק בגיל שישים ושבע יוצאים לפנסיה, אם רוצים, מותר לעבוד עד גיל שבעים נדמה לי."

"בן כמה בוריס בעצם?"

"הוא מבוגר ממני בעשרים ושתיים שנה ויום, וזה אומר שהוא בן שישים וארבע, כמו בשיר הזה של החיפושיות, זוכר?"

"כן, אתה פשוט מאגר מידע שלא יאמן חמי, אתה ממש גוגל אנושי." אני מתחנף, וחמי צוחק ומלטף את ברכי, ואז אנחנו מגיעים לבית של בוריס, ומוציאים את הקופסה של המאוורר מהבגז'. אני נושא את תיבת המכשירים של חמי והוא את המאוורר ודקה לפני שאנחנו עולים אליו חמי פונה אלי ואומר בקול חמור, "אהרון, אני מזהיר אותך לא להגיד לבוריס שום דבר על התכנית שלך, רע לו מספיק גם בלי שתגיד שהוא נכה שצריך עובד זר שיטפל בו."

"אבל הוא צריך מישהו." אני מתווכח.

"יש לו אותנו." פוסק חמי, ושותק כשאני שואל למה הוא חושב שעליו לטפל בכל העולם, וממתי הוא הפך לעובד סוציאלי כזה?

***

אנחנו מוצאים את בוריס יושב במרפסת על כדור פיזיו ענקי בצבע אדום, מתנועע עליו בעיגולים קטנים. על השולחן לידו יש שפופרות משחה מכל מיני סוגים, בן גאי, וולטרן ואיזה רולר בשם אקסיפן.

"איך אתה מרגיש?" שואל חמי באהדה ומושיט לו יד למשוך אותו מהכדור.

"הרבה יותר טוב." מפתיע אותנו בוריס, ואפילו מחייך, "התחלתי לעשות טיפול פלדנקרייז, יקר נורא, אבל ממש עוזר. ידעת שרוב כאבי הגב הם כאבים פסיכוסומטיים?"

"חשדתי בזה." מצטחק חמי, "אז זה אומר שלא תעשה ניתוח?"

"חס וחלילה ניתוח, יש דרכים יעילות ופחות כואבות לטפל בגב המסכן שלי, אני אסביר לך בהזדמנות, אבל עכשיו אני צריך מאוורר כי המזגן הזה ממש מזיק לי."

חמי מביא סולם, מפסיק את זרם החשמל ומוריד את הנברשת המכוערת שבוריס רכש פעם באיקאה, ואז מרכיב במקומה את המאוורר הלבן והנאה עם המנורה שרכשנו. צריך להחליף גם את המפסק למפסק כפול כדי שאפשר יהיה להדליק את המנורה בלי המאוורר, או את המאוורר בלי המנורה, או אם רוצים את שניהם יחד.

בוריס ממנה את עצמו לעוזר שלי ומגיש לי מברג או פלייר, ורואים שקשה לו לעמוד והוא מתאמץ לשבת רוב הזמן. אחרי שהמאוורר עובד כהלכה והכל נקי ומסודר שוב, חמי מקפיד מאוד לסדר ולנקות אחריו ולהחזיר למקום כל דבר, הוא מבקש מבוריס לשכב על הספה ומעסה לתוך גבו בן גאי מסריח, ומעיר שבוריס רזה לאחרונה.

"זה האופטלגין הנוזלי המחורבן הזה, הוא הורס לי את התיאבון." מתלונן בוריס, ושואל את חמי אם הוא מכיר עוזרת בית אמינה וחרוצה כי אין לו כוח לנקות לבד והבית על הפנים.

"אבל בוריס אני אשמח ל..." מתחיל חמי, אבל שותק כשבוריס נוזף בו בעברית מעורבת ברוסית ומסרב בתוקף להניח לחמי לנקות ולסדר אצלו כי יש לו די עבודה עם המשפחה שלו, והוא צריך סידור קבוע, ויש לו די כסף לשלם על זה.

"אני מכיר מישהי, אבל היא כבר כמעט מישהו." אומר חמי בזהירות.

בוריס בוהה בו, מופתע, "לא הבנתי, אתה מדבר על טרנסג'דר?" הוא תוהה, מוכיח שהוא דווקא כן מבין.

"כן, זו בחורה שנמצאת באמצע התהליך של הפיכה לבחור. היא, זאת אומרת הוא, מדבר רק רוסית ורומנית, והוא גם יודע לבשל. המטופלת של מיקי מאושפזת היום והוא נמצא איתה בבית חולים כרמל, אבל הוא יחזור בערב, ואז הוא יוכל לבוא אליך ותוכלו להגיע לאיזה הסדר, הוא בחור די נחמד, לא יותר מידי משכיל, אבל חרוץ וממש צריך כסף בשביל לעשות ניתוח תחתון."

"איפה הוא רוצה לעשות את הניתוח? לא בארץ אני מקווה, כי המומחים האמתיים לעסק הזה נמצאים בתאילנד ובברלין."

"באמת? איך אתה יודע?" מתפלא חמי.

"תסמוך עלי, אני יודע, ואני ממליץ לו לעשות את זה בברלין, אני מכיר איזה מומחה אחד שעושה ממש פלאים, לא סתם הכינוי שלו הוא אלוהים."

"וואלה?" נדהם חמי, "תראה מה זה?" הוא פונה אלי וקורץ, "מי אמר שאלוהים שונא טרנסג'נדרים? טוב, אני אביא אליך את מיקי ותוכלו לדבר על כל העסק הזה ונראה מה יהיה."

***

ארגון הפגישה בין מיקי לבוריס לקח קצת זמן כי המטופלת הקשישה של מיקי הייתה מאושפזת מעל שבוע, והוא ישב לידה מהבוקר ועד הערב והיה חוזר הרוס מעייפות, אבל אחרי שהיא השתחררה בשעה טובה מיקי ניצל את מנוחת הצהריים שלה והלך עם חמי לפגוש את בוריס. לפי הדיווח של חמי הפגישה ביניהם עלתה יפה מאוד. מיקי ניקה את דירתו של בוריס ואפילו הכין למענו מרק בצל טעים, ועוד הגדיל לעשות וחזר גם למחרת להכין עוד מטעמים ולסדר את ארון הבגדים של בוריס, ומאז הם היו נפגשים כל יומיים שלושה. מיקי היה מנקה ומבשל ומקשקש עם בוריס ברוסית, ובוריס אכל בתיאבון את מה שמיקי בישל ושילם לו שכר נאה על טרחתו.

די מהר היחסים בין מיקי לבוריס התפתחו והפכו מיחסי עובד מעביד לידידות, ואחרי כמה שבועות נוכחתי לדעת לשמחתי שחמי כבר פחות עסוק עם מיקי. הם אמנם היו נפגשים עדיין מידי פעם בבקרים והולכים יחד עם הכלבים, אבל חמי כבר לא הסיע את מיקי יותר לכל מיני מקומות, והפסיק להתעסק עם בעיות הבירוקרטיה והבריאות המתישות שלו, הן עברו למרבה השמחה לבוריס.

קצת אחרי שהקורונה נפרדה מאיתנו לשלום ורק היפוכונדרים חרדתיים המשיכו לעטות מסכות נמלכה המטופלת של מיקי בדעתה ונפטרה פתאום בשנתה. מיקי נכנס לחדרה להעיר אותה ולהחליף לה חיתול, וגילה לחרדתו שהיא לא נושמת. במקום להזעיק את קרובי משפחתה או את מגן דוד אדום הוא התקשר בבהלה לבוריס שנשאר רגוע ופקד עליו להתקשר לבת שלה שנחפזה לביתה ובדרך גם התקשרה לאמבולנס. הקשישה הוחשה לבית חולים והרופא שבדק אותה קבע מיד את מותה של הזקנה שנקברה כבר באותו ערב.

כמה ימים אחר כך ביתה ונכדתה של הקשישה הודיעו למיקי שהם מודים לו מאוד על הטיפול המסור בסבתא ומאחלים לו כל טוב ובהצלחה בהמשך דרכו, הוסיפו מתנה של 50 אירו וביקשו שיפנה עד מחר את הדירה כי הבעלים החדשים שלה רוצה להיכנס אליה עד סוף השבוע.

"מתי הם הספיקו למכור את הדירה? הם לא ישבו עליה שבעה?" התפלאתי כשחמי סיפר לי למה הוא הסיע הערב את מיקי על כל חפציו לדירתו של בוריס.

"לא יודע אם הם ישבו שבעה או לא, כנראה שלא כל כך כי הם לא ממש מחוברים לצד היהודי שלהם, אבל את הדירה של הזקנה הם מכרו עוד לפני שנה, והקונה רק חיכה שהיא תמות." הסביר חמי. החלפנו מבטים ושנינו חשבנו אותו דבר – ככה לא מתנהגים עם אימא וסבתא, אבל מה לעשות? אלו החיים ויש אנשים שכסף חשוב להם יותר ממשפחה.

"אז מה יהיה עם מיקי עכשיו?" שאלתי, "שוב תחרוש את כל הארץ כדי למצוא לו מטופל מתאים?"

"כנראה," נאנח חמי אנחה ארוכה, "יש לי ברירה?"

"אולי בוריס יוכל לעזור? זה בסדר מבחינתו שמיקי גר אצלו?"

"נכון לעכשיו כן, אחר כך, מי יודע?"

"ומה עם הניתוח של מיקי, הניתוח התחתון אני מתכוון?"

"לא יודע, נראה מה הוא יחליט, בזמן האחרון הוא מתייעץ בעיקר עם בוריס, לא איתי."

"אתה עצוב בגלל זה? אתה מקנא?" שאלתי, מנסה לשמור על טון אוהד וחברי, ולהחביא את השמחה שהידיעה הזו גרמה לי.

"לא כושי, כל זמן שאתה לא רועה בשדות זרים אני בסדר גמור." גיחך חמי שהעמדת הפנים שלי לא עשתה עליו שום רושם, הוא ידע בדיוק מה אני חושב.

כמה ימים אחר כך מצא מיקי בכוחות עצמו עבודה חדשה בתור מטפל לקשיש אחד שחי בחיפה. הקשיש היה נחמד מאוד ומיקי היה מרוצה מאוד, ובעיקר שמח שהמטופל שלו נתן לו חופש כל סוף שבוע, חופש שהוא ניצל לעבוד בעבודות ניקיון אצל בוריס, ואצל עוד כל מיני אנשים.

"הוא מנקה אצל הנכד של המטופל שלו שחי לא רחוק מסבא, ומיקי די בטוח שהוא הומו." סיפר לנו בוריס.

"אתה מתגעגע אליו?" שאלתי, "היית מעדיף שהוא יגור אתך?"

בוריס צחק ואמר שמיקי חמוד ומבשל מצוין, וגם חרוץ מאוד, אבל מספיק לו לפגוש אותו פעם בשבוע, לא צריך יותר.

"הוא נעשה כל כך עסוק, כמעט שאין לו זמן לדבר איתי, ומתי הוא יעשה את הניתוח התחתון?" תהה חמי.

"לא יודע, אולי אף פעם לא?" אמר בוריס, "ונראה לי שהוא גם הפסיק לקחת הורמונים."

"באמת? מעניין למה? חשבתי שזה נורא חשוב לו, להיראות כמו גבר." השתומם חמי.

"אולי הוא שינה את דעתו? גם זה קורה לפעמים." חייך בוריס חיוך רוסי מסתורי ושלף את קופסת השח שלו, "מספיק לקשקש ולרכל, עכשיו נשחק שח!" פקד.

חמי ציית, הפסיד לבוריס בשח, ניצח אותו בשש בש ואחר כך הלכנו הביתה. כמו תמיד התעסקנו בעניינים שלנו ולא דאגנו יותר בגלל מיקי עד שכמה ימים אחר כך בישר לנו בוריס שמיקי בהיריון.

"סליחה?" נדהמתי, "משום מה שמעתי שאמרת שמיקי בהיריון, אבל בטח טעיתי."

"לא, לא טעית." גיחך בוריס, "הנכד של המטופל שלו, זה שהוא עושה אצלו ניקיון, הכניס אותו להיריון."

"אבל... אבל..." מרוב פליאה נעתקו המילים מפיו של חמי.

"אחרי הלידה הוא יחזור לקחת הורמונים ויפתח שוב שרירים במכון כושר, ואולי אפילו יעשה סוף סוף את הניתוח התחתון, אלא אם כן הבן זוג שלו ירצה שהם יעשו עוד ילד." הסביר בוריס בשלווה, שלף את הנייד שלו והראה לנו תמונה נחמדה של מיקי ושל בחור צעיר ושרירי עם זיפים סקסיים וחיוך זחוח שעמד צמוד אל מיקי, וחיבק את כתפיו, "נמאס להם כבר מהארץ הפרימיטיבית הזו, לתום יש כבר מזמן אזרחות גרמנית, ולכן הם החליטו שמיד אחרי שהסבא ימות הם ימכרו את הדירה שלו ויעברו לברלין, שם הם יוכלו להתחתן ואז מיקי יקבל אזרחות בלי שום בעיות, לא כמו במדינת ישראל הדפוקה והדתית מידי הזו."