יום ראשון, 3 בינואר 2021

11. נובי גוד

 


"השנה נחגוג את הנובי גוד אצלנו." הודיעה לי אירה, "בגלל הסגר יגיעו רק מעט אנשים, אבל אי אפשר בלי לחגוג."

"למה לא? ומה יש פה בכלל לחגוג?" החמצתי פנים. מאז שקבענו מה שקבענו עם נבו היה לי מצב רוח רע, והתחדשות הסגר הארור הזה בצירוף מזג האוויר הזוועתי רק הרעו את המצב.

"אנחנו חוגגים את השנה החדשה ובמקום לעשות פרצופים תעזור לי להרכיב את העץ." פקדה עלי אורה והניחה באמצע הסלון חבילה מגושמת וכבדה עטופה נילון. בתוך החבילה היה עץ מתפרק מאלומיניום ופלסטיק שנראה כמו חיקוי די עלוב של עץ אשוח.

"לא אשוח אלא יולקה, העץ היחיד שנשאר ירוק גם בשלג." הסבירה אירה, ותקעה את הגזע בתוך המעמד המתכתי. את שאר העץ הרכבתי אני כי אירה הייתה נמוכה מידי. העץ נראה די טיפשי לדעתי, אבל אירה הייתה שבעת רצון. היא קראה לתאומים ולמיני, (נמרוד היה תקוע שוב מול הזום) נתנה להם שקית מרשרשת מלאה כדורי זכוכית צבעונית ופתיתי שלג מלאכותיים מפלסטיק ופקדה עליהם לקשט את העץ. הם התלהבו מאוד מהמלאכה והריעו בהתלהבות אחרי שתקעתי בראש העץ כוכב פח בצבע זהב, וכרכתי סביבו שרשרות של נורות צבעוניות קטנות.

"לי העץ הזה נראה לגמרי נוצרי." רטנתי באזני רוני.

"נובי גוד זה חג אזרחי ואין לו קשר לדת." התעקשה אירה.

"למעשה הוא מבוסס על חג פגאני." העירה אורה, "בדיוק כמו חנוכה וכמו כריסמס." הוסיפה, ושאלה כמה אנשים נהיה.

התחלנו לספור, "גבי וסולי והילדים זה ארבע, אנחנו עם הילדים זה שמונה, ובוריס עם האורח שלו עוד שניים, בסך הכל ארבע עשרה איש, לא, בעצם חמש עשרה, שכחתי את נבו."

"איזה אורח יש לבוריס?" תהיתי.

"מישהו שאני לא מכירה, אחד בשם דניס, הוא אומר שאתה מכיר אותו."

קימטתי את מצחי בניסיון להיזכר, "היה איזה ילד ג'ינג'י בשם דניס, אבל הוא גר בניו יורק עד כמה שידוע לי, מה נגיש לאורחים אירה?"

"סלט אוליביה ודג מלוח בפרווה, בליני, פירושקי וורניקס, וכמובן בורשט, אני ואורה נוסעות לאחים מרסל לקנות אוכל, בוריס הבטיח להביא וודקה, וסולי יביא עוגת גבינה עם דבש, ופחזניות ממולאות קצפת. אתה תכין את הסלט חמי, ועם מיונז אמיתי, לא דל קלוריות."

הקדשתי את כל יום חמישי להכנות למסיבת הנובי גוד. הוספתי על דעת עצמי פשטידת איטריות עם גבינות וניצלתי קערת מקרוני שנשכחה במקרר כדי להכין קוגל עם צימוקים ותפוחי עץ. השתפרתי מאוד בבישול ובאפיה מאז שהייתי מבקש טיפים לבישול מאליס, וכל מה שהכנתי יצא טעים להפליא. ההכנות למסיבה רוממו את מצב רוחי השפוף, ולאט לאט נעשיתי שמח ואפילו עליז. סולי הקדים להגיע כדי לעזור ושיבח בהתלהבות את מה שהכנתי, התפעל מהעץ, ונתן לי לטעום מפאי הלימון האגדי שלו שהוא הוסיף ליתר ביטחון לפחזניות ולעוגת הגבינה והדבש.

הבנות הביאו שפע מטעמים, וטרחו לקנות יין תוסס קל בטעם אפרסק בשביל הילדים, השאר ישתו וודקה. הכל היה מוכן ואז נכנס בוריס ואחריו פסע גבר שרירי וגדל גוף, פניו עטורות בזקן ג'ינג'י נאה, ועל ראשו בלורית שער אדמוני שופע. רק בקושי זיהיתי בגבר המגודל הזה את דניס הצנום והחצוף שגר פעם עם בוריס. לחצנו ידיים בשמחה וסיפרנו זה לזה על מה שקרה בחיינו מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו לפני כעשר שנים בערך. דניס התפעל מכך שאני ורוני עדיין יחד, שמח מאוד לראות שיש לנו ילדים ובית, וחזר ואמר שאנחנו נראים פשוט מצוין ושהבית שלנו מאוד יפה, וכמה טוב לראות אותנו שוב, ואז נכנס נבו. הצגתי אותו בפני דניס שלטש בו מבט חודר, נבו הביט בו בחזרה, ומרגע זה ועד שכולם הלכו הביתה הם לא הפסיקו להביט אחד בשני ולדבר רק זה עם זה, ודי להתעלם מכל מי שהיה סביבם. הבנות הרשו לילדים להישאר ערים עד עשר בערב. הם החזיקו מעמד בקושי ומיני נרדמה על הספה עוד קודם. במאמץ משותף השכבנו את הילדים וכשחזרתי לסלון, אחרי שכיסיתי את נמרוד המנומנם, גיליתי את בוריס יושב ושותה עם גבי, סולי רחץ כלים במטבח, התאומים היו שקועים איש איש בנייד שלו, ודניס ונבו נעלמו לאי שם.

"איפה הם?" שאלתי את סולי, וטעמתי בזהירות מהיין בטעם אפרסק שהיה לו לדעתי טעם של מיץ.

"נבו לקח את דניס לדירה שלו להראות לו משהו." גיחך סולי, ניגב את ידיו במגבת המטבח, התנצל שאין לו כוח לחכות עד חצות, נישק את לחיי והוסיף חיבוק ויצא לסלון. "קדימה גבי, צריך לקחת את הילדים לישון."

התאומים מחו שהם לא ילדים ולא עייפים, אבל הלכו הביתה בצייתנות עם גבי וסולי, וכמה דקות אחר כך גם בוריס אמר שהוא עייף ושהוא פורש.

"אבל מה עם האורח שלך?"

"אני בטוח שהוא יסתדר לבד." חייך בוריס, לחץ את ידו של רוני, חיבק אותי, נישק את לחיי הבנות והסתלק.

כיבינו את האורות של העץ והלכנו גם כן לישון.

"אתה חושב שהם אצל נבו?" תהה רוני כששכבנו יחד בחושך וחיכינו לשעת חצות כדי להתנשק.

"נראה לי שכן, או שהוא חזר לדירה של בוריס."

"שטויות, ראיתי איך הם הסתכלו אחד על השני, מה יש לו לעשות אצל בוריס?" רטן רוני, "מה אתה חושב שהם עושים שם?" תהה.

"מאין לי לדעת? משחקים דוקים כנראה." עשיתי ניסיון מגושם להתבדח.

"אל תדבר שטויות." תקע בי רוני מרפק, והמשיך להציק, "אתה לא חושב שזה מוזר שהם נדלקו אחד על השני כל כך מהר?" המשיך לחפור, "הם בקושי דיברו וישר... העיקר שנבו טען כל הזמן שהוא בכלל לא בטוח שהוא בעניין של גברים, ממש מוזר."

"למה מוזר? הרי גם אתה... כמה מהר לקח לך להידלק עלי? ואתה רק ראית תמונה."

"כן אבל... לעזאזל, איך הדניס הזה נעשה פתאום כזה בריון? אני זוכר אותו ילד רזה כזה, ופתאום הוא כולו שרירים, והזקן הזה... בקושי הכרתי אותו."

"הוא היה רק ילד אז, ומאז עברו עשר שנים, אם לא יותר. ברור לך כושי שהפגישה שזממת למחר תתבטל כנראה."

"כן, כנראה." הסכים רוני באנחה.

"אתה מאוכזב מאוד?"

"אה... לא יודע, ואתה?"

"ממש לא, האמת, די רווח לי."

"באמת? התרגז רוני, "אז למה הסכמת?"

"לא יודע, כי ראיתי שאתה נורא רוצה, וכי... לא יודע, במחשבה שנייה עדיף שזה לא יקרה, ובעתיד, אם יתחשק לך לגוון רוני, אל תערב אותי בזה."

"ואם לך יתחשק לגוון?"

"לא יודע, נחצה את הגשר כשנגיע אליו."

"זה קרה לך אי פעם?"

"לא, אני עדיין מנסה להתאושש מהגיוון שעשית לי בחיים."

"מה להתאושש? אתה יודע שאנחנו יחד מאז אלפיים וארבע."

"אני יודע רוני."

"ומאז לא נדלקת על אף אחד אחר?"

"לא."

"אבל היית עם סולי וגם עם בועז."

"כי היינו בהפסקה, אבל רק אתך... נו, די לחפור אהרון, הנה, תראה את השעון, עוד מעט תתחיל שנת אלפיים עשרים ואחת, וכל שנה אני אוהב אותך קצת יותר. בוא, תן לי נשיקה."

התנשקנו ואחר כך זרמנו הלאה ואת השעה הראשונה של שנת עשרים ואחת בילינו בסקס מענג. אחר כך איחלנו זה לזה שנה טובה ונרדמנו מחייכים. 

גם בשנה החדשה עשיתי בדיוק מה שעשיתי בשנה הקודמת, קמתי בשש בבוקר ושתיתי קפה ואחר כך הלכתי לטיול עם הכלבים. להפתעתי נבו חיכה לי כרגיל ליד השער והצטרף אלי. היו לי המון שאלות לשאול אותו, אבל התאפקתי ושתקתי עד שהגענו לספסל שלנו בפארק. התיישבנו ועוד לפני שהספקתי לנסח שאלה שמצד אחד תספק את סקרנותי, ומצד שני לא תהיה חטטנית מידי הוא חייך אלי חיוך מדושן עונג של גבר שהיה לו לילה מוצלח ואמר לי שצדקתי.

"צדקתי במה?"

"בזה שלא כדאי להפריד בין סקס לרגש."

"וואלה?" השתוממתי.

"וואלה." אישר נבו.

"אתה מדבר על דניס אני מניח?"

"כן." זרח נבו "ואגב, הפגישה שתכננו להיום בערב מבוטלת."

"תיארתי לעצמי." החזרתי לו חיוך, "אז זהו, החלטת שאתה בעניין של גברים?"

"עזוב גברים, אני בעניין של דניס, מספיק לי גבר אחד." הצהיר נבו בשמחה.

"יופי, טוב לשמוע."

"דניס אומר שזה יעבור לי עם הזמן, אבל כל זמן שאני מרגיש ככה זה בסדר גמור מבחינתו."

"סיפרת לו עלינו על התכניות שעשינו?"

"אה... לא. האמת שדי שכחתי מזה, ואם לא אכפת לך אני מעדיף שהוא לא ידע."

"אין בעיות, ממני הוא לא ישמע כלום, וגם לא מרוני, דרך אגב, הוא מתכנן להמשיך לחיות בארץ?"

"כן, בטח, הוא גר בארץ כבר שנתיים. ניהל מכון כושר והיה מאמן פרטי של כל מיני עשירים ומפורסמים, מאז הקורונה הוא די מובטל ובגלל זה הוא חזר לצפון, תל אביב נעשתה יקרה מידי בשבילו."

"אז מה התכניות שלו נכון לעכשיו?"

"הוא תכנן למצוא איזה דירה לא יקרה ולהמשיך לאמן באופן פרטי, אבל הסגר השלישי די דפק לו את התכניות, מזל שבדיוק עכשיו שכרתי דירה מספיק גדולה לשנינו." קרן נבו בשמחה.

"אה... נבו, תראה זה לא ממש ענייני אבל, אה..." היססתי וגמגמתי לפני שאמרתי לו בשיא הטקט שהצלחתי לגייס בשעת בוקר כל כך מוקדמת שאולי זה לא רעיון כל כך טוב להתחיל לגור עם בן אדם שהוא מכיר רק חצי יום.

"הבנתי שגם אתה ורוני התחלתם לגור מיד אחרי שנפגשתם." התגונן נבו.

"כן, אבל... אצלנו זה היה שונה כי היינו רק ילדים, וחוץ מזה רוני היה המון בבסיס או אצל הוריו ו... טוב, אני רואה שלא משנה מה אני אגיד אתה מאוהב ולא מסוגל לחשוב בהיגיון."

"נכון," הצטחק נבו וקם, "בדיוק ככה, זה מה יש ועם זה ננצח." הצהיר, ממשיך לחייך חיוך מאושר שהתחיל לעצבן אותי. 

אחרי הצהריים יצאתי שוב והפעם מי שחיכה לי ליד השער היה דניס. כמו רוב הרוסים גם הוא חיבב מאוד כלבים וממש נדלק על רוקי שתמיד מגיב יפה לחובבי כלבים אמיתיים. דיברנו קצת על כל מיני חברים שהכרנו, ריכלנו טיפה על ליאור שגר כיום בתל אביב עם בן זוג ומנהל משרד עיצוב מצליח. ציינתי שדניס השתנה מאוד מאז שפגשתי בו לראשונה, והוא חייך בשביעות רצון והזכיר לי שהוא היה אז ממש צעיר, בן עשרים ואחת בקושי, ובזמנו היה מאוד מבולבל ולא ידע מה לעשות עם עצמו.

"מה עשית בניו יורק?" תהיתי.

"עבדתי בכל מיני דברים, החלפתי המון מקצועות, ובסוף נשארתי בתחום של הכושר. שם אני מרגיש הכי נוח, היו לי בעיות עם הגרין קארד וכל הזמן פחדתי ממשטרת ההגירה והאמת די נמאס לי מאמריקה, למזלי מכר שלי הזמין אותי לעזור לו לפתוח מכון כושר בתל אביב, ועד הקורונה זה הלך ממש טוב. מזל שהיה לי שכל לשים קצת כסף בצד, וככה החזקתי מעמד, אבל תל אביב ממש יקרה וחשבתי שפה יהיה קל יותר לשכור דירה. בוריס הזמין אותי לגור איתו עד שאני אסתדר ושכנע אותי ללכת איתו אליכם לחגוג את הנובי גוד ואז..." החיוך שלו התרחב עוד יותר, "בחיים לא האמנתי שפתאום... אני הרי כבר לא ילד, ועברתי מספיק בחיים ואף פעם... נכון שהוא פשוט מדהים?"

"מי, נבו?"

דניס הנהן, "כמה זמן אתה מכיר אותו?"

"בקושי חודש, האמת, לא ממש מכיר אותו. הוא חבר מהעבודה של רוני שמאוד מחבב אותו, הוא אפילו גר אצלנו כמה ימים עד שהוא מצא את הדירה הזו ליד בוריס, לא מפריע לך שהוא לא מדבר רוסית?"

דניס גיחך ואמר שגם הוא לא מדבר רוסית כל כך טוב, הוא הגיע לארץ בגיל עשר ומאז שסבתא נפטרה ואימא שלו התחתנה שוב... "תכל'ס, אין לי משפחה." סיכם.

"מה עם אבא שלך?" תהיתי.

"אין לי מושג, הוא לא עלה איתנו לארץ, עלינו כי סבתא התעקשה, וסך הכל היה לי טוב פה, אבל אחרי שהיא נפטרה הכל התפרק, הייתי אז בקושי חצי שנה בצבא וכל הזמן עשיתי נפקדות, ובסוף זרקו אותי, ואז אימא החליטה להתחתן עם איזה אחד ולעזוב את הארץ לגרמניה. מאז שיצאתי מהארון, קצת אחרי הטירונות, היא די מחקה אותי מהחיים שלה, אתה יודע איך הרוסים מתייחסים להומואים? בנושא הזה אימא ופוטין באותו ראש." חייך במרירות.

"אז איך הסתדרת אחרי שהשתחררת מהצבא?" הרשיתי לסקרנות שלי להשתלט עלי.

"איכשהו," משך דניס בכתפיו, "עברתי מחבר לחבר ומעבודה לעבודה, וחלק מהזמן גרתי אצל בוריס שהיה ממש נחמד אלי. אני זוכר שהיית די חולה בתקופה ההיא, בוריס נורא דאג לך, חשבתי שאתה הולך למות מאיידס."

"כן, קיבלתי תרופות עם תופעות לוואי די קשות, ולפעמים הרגשתי שאני הולך למות, אבל עובדה שהחזקתי מעמד, והיום אני ממש בסדר."

"אתה נראה ממש מצוין, וגם רוני, הוא נראה בדיוק כמו שהוא נראה לפני חמש עשרה שנים. בוריס סיפר לי שקניתם את הבית שלכם, וזה שיש לכם ילדים ואתם גרים עם האימהות שלהם, זה ממש נהדר, הלוואי עלי."

"כן, היה לנו המון מזל." הסכמתי, מדלג בקלילות על שנות העמל והיזע והמאמצים שהשקענו עד שהגענו עד הלום, הרגשתי שזה לא הזמן להזכיר את העובדה הזו, ובמקום שאלתי אם הוא מתכנן לגור עכשיו עם נבו.

"אתה בטח חושב שזה מוקדם מידי כי נפגשנו רק אתמול, וישר לגור יחד... אולי זה רעיון לא טוב כל כך, אבל אני אשלם חצי מהשכר דירה, ואם זה לא יסתדר אני פשוט אלך, אתה חושב שיש לנו סיכוי חמי?"

"לא יודע, זוגיות זה עסק די קשה, בעיקר עם גברים, אבל אולי תופתע לטובה? אם לא תנסה לא תדע, נכון?"

"נכון." הסכים דניס, ולמרות כל מאמציו להישמע שקול ובוגר הוא לא הצליח להפסיק לחייך ולדלג בעליזות כל הדרך הביתה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה