יום ראשון, 3 בינואר 2021

11. נובי גוד

 


"השנה נחגוג את הנובי גוד אצלנו." הודיעה לי אירה, "בגלל הסגר יגיעו רק מעט אנשים, אבל אי אפשר בלי לחגוג."

"למה לא? ומה יש פה בכלל לחגוג?" החמצתי פנים. מאז שקבענו מה שקבענו עם נבו היה לי מצב רוח רע, והתחדשות הסגר הארור הזה בצירוף מזג האוויר הזוועתי רק הרעו את המצב.

"אנחנו חוגגים את השנה החדשה ובמקום לעשות פרצופים תעזור לי להרכיב את העץ." פקדה עלי אורה והניחה באמצע הסלון חבילה מגושמת וכבדה עטופה נילון. בתוך החבילה היה עץ מתפרק מאלומיניום ופלסטיק שנראה כמו חיקוי די עלוב של עץ אשוח.

"לא אשוח אלא יולקה, העץ היחיד שנשאר ירוק גם בשלג." הסבירה אירה, ותקעה את הגזע בתוך המעמד המתכתי. את שאר העץ הרכבתי אני כי אירה הייתה נמוכה מידי. העץ נראה די טיפשי לדעתי, אבל אירה הייתה שבעת רצון. היא קראה לתאומים ולמיני, (נמרוד היה תקוע שוב מול הזום) נתנה להם שקית מרשרשת מלאה כדורי זכוכית צבעונית ופתיתי שלג מלאכותיים מפלסטיק ופקדה עליהם לקשט את העץ. הם התלהבו מאוד מהמלאכה והריעו בהתלהבות אחרי שתקעתי בראש העץ כוכב פח בצבע זהב, וכרכתי סביבו שרשרות של נורות צבעוניות קטנות.

"לי העץ הזה נראה לגמרי נוצרי." רטנתי באזני רוני.

"נובי גוד זה חג אזרחי ואין לו קשר לדת." התעקשה אירה.

"למעשה הוא מבוסס על חג פגאני." העירה אורה, "בדיוק כמו חנוכה וכמו כריסמס." הוסיפה, ושאלה כמה אנשים נהיה.

התחלנו לספור, "גבי וסולי והילדים זה ארבע, אנחנו עם הילדים זה שמונה, ובוריס עם האורח שלו עוד שניים, בסך הכל ארבע עשרה איש, לא, בעצם חמש עשרה, שכחתי את נבו."

"איזה אורח יש לבוריס?" תהיתי.

"מישהו שאני לא מכירה, אחד בשם דניס, הוא אומר שאתה מכיר אותו."

קימטתי את מצחי בניסיון להיזכר, "היה איזה ילד ג'ינג'י בשם דניס, אבל הוא גר בניו יורק עד כמה שידוע לי, מה נגיש לאורחים אירה?"

"סלט אוליביה ודג מלוח בפרווה, בליני, פירושקי וורניקס, וכמובן בורשט, אני ואורה נוסעות לאחים מרסל לקנות אוכל, בוריס הבטיח להביא וודקה, וסולי יביא עוגת גבינה עם דבש, ופחזניות ממולאות קצפת. אתה תכין את הסלט חמי, ועם מיונז אמיתי, לא דל קלוריות."

הקדשתי את כל יום חמישי להכנות למסיבת הנובי גוד. הוספתי על דעת עצמי פשטידת איטריות עם גבינות וניצלתי קערת מקרוני שנשכחה במקרר כדי להכין קוגל עם צימוקים ותפוחי עץ. השתפרתי מאוד בבישול ובאפיה מאז שהייתי מבקש טיפים לבישול מאליס, וכל מה שהכנתי יצא טעים להפליא. ההכנות למסיבה רוממו את מצב רוחי השפוף, ולאט לאט נעשיתי שמח ואפילו עליז. סולי הקדים להגיע כדי לעזור ושיבח בהתלהבות את מה שהכנתי, התפעל מהעץ, ונתן לי לטעום מפאי הלימון האגדי שלו שהוא הוסיף ליתר ביטחון לפחזניות ולעוגת הגבינה והדבש.

הבנות הביאו שפע מטעמים, וטרחו לקנות יין תוסס קל בטעם אפרסק בשביל הילדים, השאר ישתו וודקה. הכל היה מוכן ואז נכנס בוריס ואחריו פסע גבר שרירי וגדל גוף, פניו עטורות בזקן ג'ינג'י נאה, ועל ראשו בלורית שער אדמוני שופע. רק בקושי זיהיתי בגבר המגודל הזה את דניס הצנום והחצוף שגר פעם עם בוריס. לחצנו ידיים בשמחה וסיפרנו זה לזה על מה שקרה בחיינו מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו לפני כעשר שנים בערך. דניס התפעל מכך שאני ורוני עדיין יחד, שמח מאוד לראות שיש לנו ילדים ובית, וחזר ואמר שאנחנו נראים פשוט מצוין ושהבית שלנו מאוד יפה, וכמה טוב לראות אותנו שוב, ואז נכנס נבו. הצגתי אותו בפני דניס שלטש בו מבט חודר, נבו הביט בו בחזרה, ומרגע זה ועד שכולם הלכו הביתה הם לא הפסיקו להביט אחד בשני ולדבר רק זה עם זה, ודי להתעלם מכל מי שהיה סביבם. הבנות הרשו לילדים להישאר ערים עד עשר בערב. הם החזיקו מעמד בקושי ומיני נרדמה על הספה עוד קודם. במאמץ משותף השכבנו את הילדים וכשחזרתי לסלון, אחרי שכיסיתי את נמרוד המנומנם, גיליתי את בוריס יושב ושותה עם גבי, סולי רחץ כלים במטבח, התאומים היו שקועים איש איש בנייד שלו, ודניס ונבו נעלמו לאי שם.

"איפה הם?" שאלתי את סולי, וטעמתי בזהירות מהיין בטעם אפרסק שהיה לו לדעתי טעם של מיץ.

"נבו לקח את דניס לדירה שלו להראות לו משהו." גיחך סולי, ניגב את ידיו במגבת המטבח, התנצל שאין לו כוח לחכות עד חצות, נישק את לחיי והוסיף חיבוק ויצא לסלון. "קדימה גבי, צריך לקחת את הילדים לישון."

התאומים מחו שהם לא ילדים ולא עייפים, אבל הלכו הביתה בצייתנות עם גבי וסולי, וכמה דקות אחר כך גם בוריס אמר שהוא עייף ושהוא פורש.

"אבל מה עם האורח שלך?"

"אני בטוח שהוא יסתדר לבד." חייך בוריס, לחץ את ידו של רוני, חיבק אותי, נישק את לחיי הבנות והסתלק.

כיבינו את האורות של העץ והלכנו גם כן לישון.

"אתה חושב שהם אצל נבו?" תהה רוני כששכבנו יחד בחושך וחיכינו לשעת חצות כדי להתנשק.

"נראה לי שכן, או שהוא חזר לדירה של בוריס."

"שטויות, ראיתי איך הם הסתכלו אחד על השני, מה יש לו לעשות אצל בוריס?" רטן רוני, "מה אתה חושב שהם עושים שם?" תהה.

"מאין לי לדעת? משחקים דוקים כנראה." עשיתי ניסיון מגושם להתבדח.

"אל תדבר שטויות." תקע בי רוני מרפק, והמשיך להציק, "אתה לא חושב שזה מוזר שהם נדלקו אחד על השני כל כך מהר?" המשיך לחפור, "הם בקושי דיברו וישר... העיקר שנבו טען כל הזמן שהוא בכלל לא בטוח שהוא בעניין של גברים, ממש מוזר."

"למה מוזר? הרי גם אתה... כמה מהר לקח לך להידלק עלי? ואתה רק ראית תמונה."

"כן אבל... לעזאזל, איך הדניס הזה נעשה פתאום כזה בריון? אני זוכר אותו ילד רזה כזה, ופתאום הוא כולו שרירים, והזקן הזה... בקושי הכרתי אותו."

"הוא היה רק ילד אז, ומאז עברו עשר שנים, אם לא יותר. ברור לך כושי שהפגישה שזממת למחר תתבטל כנראה."

"כן, כנראה." הסכים רוני באנחה.

"אתה מאוכזב מאוד?"

"אה... לא יודע, ואתה?"

"ממש לא, האמת, די רווח לי."

"באמת? התרגז רוני, "אז למה הסכמת?"

"לא יודע, כי ראיתי שאתה נורא רוצה, וכי... לא יודע, במחשבה שנייה עדיף שזה לא יקרה, ובעתיד, אם יתחשק לך לגוון רוני, אל תערב אותי בזה."

"ואם לך יתחשק לגוון?"

"לא יודע, נחצה את הגשר כשנגיע אליו."

"זה קרה לך אי פעם?"

"לא, אני עדיין מנסה להתאושש מהגיוון שעשית לי בחיים."

"מה להתאושש? אתה יודע שאנחנו יחד מאז אלפיים וארבע."

"אני יודע רוני."

"ומאז לא נדלקת על אף אחד אחר?"

"לא."

"אבל היית עם סולי וגם עם בועז."

"כי היינו בהפסקה, אבל רק אתך... נו, די לחפור אהרון, הנה, תראה את השעון, עוד מעט תתחיל שנת אלפיים עשרים ואחת, וכל שנה אני אוהב אותך קצת יותר. בוא, תן לי נשיקה."

התנשקנו ואחר כך זרמנו הלאה ואת השעה הראשונה של שנת עשרים ואחת בילינו בסקס מענג. אחר כך איחלנו זה לזה שנה טובה ונרדמנו מחייכים. 

גם בשנה החדשה עשיתי בדיוק מה שעשיתי בשנה הקודמת, קמתי בשש בבוקר ושתיתי קפה ואחר כך הלכתי לטיול עם הכלבים. להפתעתי נבו חיכה לי כרגיל ליד השער והצטרף אלי. היו לי המון שאלות לשאול אותו, אבל התאפקתי ושתקתי עד שהגענו לספסל שלנו בפארק. התיישבנו ועוד לפני שהספקתי לנסח שאלה שמצד אחד תספק את סקרנותי, ומצד שני לא תהיה חטטנית מידי הוא חייך אלי חיוך מדושן עונג של גבר שהיה לו לילה מוצלח ואמר לי שצדקתי.

"צדקתי במה?"

"בזה שלא כדאי להפריד בין סקס לרגש."

"וואלה?" השתוממתי.

"וואלה." אישר נבו.

"אתה מדבר על דניס אני מניח?"

"כן." זרח נבו "ואגב, הפגישה שתכננו להיום בערב מבוטלת."

"תיארתי לעצמי." החזרתי לו חיוך, "אז זהו, החלטת שאתה בעניין של גברים?"

"עזוב גברים, אני בעניין של דניס, מספיק לי גבר אחד." הצהיר נבו בשמחה.

"יופי, טוב לשמוע."

"דניס אומר שזה יעבור לי עם הזמן, אבל כל זמן שאני מרגיש ככה זה בסדר גמור מבחינתו."

"סיפרת לו עלינו על התכניות שעשינו?"

"אה... לא. האמת שדי שכחתי מזה, ואם לא אכפת לך אני מעדיף שהוא לא ידע."

"אין בעיות, ממני הוא לא ישמע כלום, וגם לא מרוני, דרך אגב, הוא מתכנן להמשיך לחיות בארץ?"

"כן, בטח, הוא גר בארץ כבר שנתיים. ניהל מכון כושר והיה מאמן פרטי של כל מיני עשירים ומפורסמים, מאז הקורונה הוא די מובטל ובגלל זה הוא חזר לצפון, תל אביב נעשתה יקרה מידי בשבילו."

"אז מה התכניות שלו נכון לעכשיו?"

"הוא תכנן למצוא איזה דירה לא יקרה ולהמשיך לאמן באופן פרטי, אבל הסגר השלישי די דפק לו את התכניות, מזל שבדיוק עכשיו שכרתי דירה מספיק גדולה לשנינו." קרן נבו בשמחה.

"אה... נבו, תראה זה לא ממש ענייני אבל, אה..." היססתי וגמגמתי לפני שאמרתי לו בשיא הטקט שהצלחתי לגייס בשעת בוקר כל כך מוקדמת שאולי זה לא רעיון כל כך טוב להתחיל לגור עם בן אדם שהוא מכיר רק חצי יום.

"הבנתי שגם אתה ורוני התחלתם לגור מיד אחרי שנפגשתם." התגונן נבו.

"כן, אבל... אצלנו זה היה שונה כי היינו רק ילדים, וחוץ מזה רוני היה המון בבסיס או אצל הוריו ו... טוב, אני רואה שלא משנה מה אני אגיד אתה מאוהב ולא מסוגל לחשוב בהיגיון."

"נכון," הצטחק נבו וקם, "בדיוק ככה, זה מה יש ואם זה ננצח." הצהיר ממשיך לחייך חיוך מאושר שהתחיל לעצבן אותי. 

אחרי הצהריים יצאתי שוב והפעם מי שחיכה לי ליד השער היה דניס. כמו רוב הרוסים גם הוא חיבב מאוד כלבים וממש נדלק על רוקי שתמיד מגיב יפה לחובבי כלבים אמיתיים. דיברנו קצת על כל מיני חברים שהכרנו, ריכלנו טיפה על ליאור שגר כיום בתל אביב עם בן זוג ומנהל משרד עיצוב מצליח. ציינתי שדניס השתנה מאוד מאז שפגשתי בו לראשונה, והוא חייך בשביעות רצון והזכיר לי שהוא היה אז ממש צעיר, בן עשרים ואחת בקושי, ובזמנו היה מאוד מבולבל ולא ידע מה לעשות עם עצמו.

"מה עשית בניו יורק?" תהיתי.

"עבדתי בכל מיני דברים, החלפתי המון מקצועות, ובסוף נשארתי בתחום של הכושר. שם אני מרגיש הכי נוח, היו לי בעיות עם הגרין קארד וכל הזמן פחדתי ממשטרת ההגירה והאמת די נמאס לי מאמריקה, למזלי מכר שלי הזמין אותי לעזור לו לפתוח מכון כושר בתל אביב, ועד הקורונה זה הלך ממש טוב. מזל שהיה לי שכל לשים קצת כסף בצד, וככה החזקתי מעמד, אבל תל אביב ממש יקרה וחשבתי שפה יהיה קל יותר לשכור דירה. בוריס הזמין אותי לגור איתו עד שאני אסתדר ושכנע אותי ללכת איתו אליכם לחגוג את הנובי גוד ואז..." החיוך שלו התרחב עוד יותר, "בחיים לא האמנתי שפתאום... אני הרי כבר לא ילד, ועברתי מספיק בחיים ואף פעם... נכון שהוא פשוט מדהים?"

"מי, נבו?"

דניס הנהן, "כמה זמן אתה מכיר אותו?"

"בקושי חודש, האמת, לא ממש מכיר אותו. הוא חבר מהעבודה של רוני שמאוד מחבב אותו, הוא אפילו גר אצלנו כמה ימים עד שהוא מצא את הדירה הזו ליד בוריס, לא מפריע לך שהוא לא מדבר רוסית?"

דניס גיחך ואמר שגם הוא לא מדבר רוסית כל כך טוב, הוא הגיע לארץ בגיל עשר ומאז שסבתא נפטרה ואימא שלו התחתנה שוב... "תכל'ס, אין לי משפחה." סיכם.

"מה עם אבא שלך?" תהיתי.

"אין לי מושג, הוא לא עלה איתנו לארץ, עלינו כי סבתא התעקשה, וסך הכל היה לי טוב פה, אבל אחרי שהיא נפטרה הכל התפרק, הייתי אז בקושי חצי שנה בצבא וכל הזמן עשיתי נפקדות, ובסוף זרקו אותי, ואז אימא החליטה להתחתן עם איזה אחד ולעזוב את הארץ לגרמניה. מאז שיצאתי מהארון, קצת אחרי הטירונות, היא די מחקה אותי מהחיים שלה, אתה יודע איך הרוסים מתייחסים להומואים? בנושא הזה אימא ופוטין באותו ראש." חייך במרירות.

"אז איך הסתדרת אחרי שהשתחררת מהצבא?" הרשיתי לסקרנות שלי להשתלט עלי.

"איכשהו," משך דניס בכתפיו, "עברתי מחבר לחבר ומעבודה לעבודה, וחלק מהזמן גרתי אצל בוריס שהיה ממש נחמד אלי. אני זוכר שהיית די חולה בתקופה ההיא, בוריס נורא דאג לך, חשבתי שאתה הולך למות מאיידס."

"כן, קיבלתי תרופות עם תופעות לוואי די קשות, ולפעמים הרגשתי שאני הולך למות, אבל עובדה שהחזקתי מעמד, והיום אני ממש בסדר."

"אתה נראה ממש מצוין, וגם רוני, הוא נראה בדיוק כמו שהוא נראה לפני חמש עשרה שנים. בוריס סיפר לי שקניתם את הבית שלכם, וזה שיש לכם ילדים ואתם גרים עם האימהות שלהם, זה ממש נהדר, הלוואי עלי."

"כן, היה לנו המון מזל." הסכמתי, מדלג בקלילות על שנות העמל והיזע והמאמצים שהשקענו עד שהגענו עד הלום, הרגשתי שזה לא הזמן להזכיר את העובדה הזו, ובמקום שאלתי אם הוא מתכנן לגור עכשיו עם נבו.

"אתה בטח חושב שזה מוקדם מידי כי נפגשנו רק אתמול, וישר לגור יחד... אולי זה רעיון לא טוב כל כך, אבל אני אשלם חצי מהשכר דירה, ואם זה לא יסתדר אני פשוט אלך, אתה חושב שיש לנו סיכוי חמי?"

"לא יודע, זוגיות זה עסק די קשה, בעיקר עם גברים, אבל אולי תופתע לטובה? אם לא תנסה לא תדע, נכון?"

"נכון." הסכים דניס, ולמרות כל מאמציו להישמע שקול ובוגר הוא לא הצליח להפסיק לחייך ולדלג בעליזות כל הדרך הביתה.

יום שלישי, 29 בדצמבר 2020

10. זה יגמר בבכי

"אכפת לך אם אני אצטרף אליך לטיול בוקר?" הפתיע אותי נבו למחרת בבוקר.

"בכיף, אני אשמח לחברה." שיקרתי בנימוס, "אבל רק שתדע שאני לא דברן גדול בבקרים." הוספתי ליתר ביטחון.

"זה בסדר גמור, גם אני לא, אבל אני חייב לזוז קצת כי מאז הקורונה אני מרגיש שאני מתנוון מול המחשב."

"כמו כולנו כנראה." חייכתי אליו בפייסנות, ופתחתי את הדלת לרוקי שכבר המתין בקוצר רוח לטיול שלו. כמו תמיד גם טופי הצטרף אלינו, מקבל בשוויון נפש את נוכחותו של נבו. עשיתי את המסלול הרגיל שלי, מפסיק למנוחה קצרה בפארק ומשם ממשיך למערות המנורה, אחר כך למטע הפקאנים ומשם בעליה הסלולה הביתה. לפני שעלינו על הכביש קשרתי כרגיל את רוקי ורק אז פצה נבו את פיו ושאל למה אני קושר את הכלב.

"כי הוא אוהב לרדוף אחרי מכוניות, וזה מסוכן וגם מעצבן את הנהגים." הסברתי, "ועכשיו לפינלה, צפויה לנו עליה." הוספתי, "אם קשה לך קח את החגורה ורוקי כבר ימשוך אותך, לא להאמין כמה כוח יש לכלב כזה קטן."

נבו לקח את החגורה של רוקי שבאמת משך אותו כל הדרך למעלה ובא על שכרו במנה יפה של כופתיות סלמון מקושטות בחצי קופסת קוטג'. את החצי השני אכל טופי שגם הוא קיבל כופתיות כלבים, אבל מסוג אחר. "טופי צריך לרדת במשקל והוא מקבל אוכל דיאטתי שמתאים לכלבים קשישים." הסברתי וליטפתי בחיבה את הראש הבלונדיני השעיר.

"למה אתה מטייל איתו ומאכיל אותו למרות שהוא לא הכלב שלך?"

"כי לבעלים שלו אין זמן וחשק לטפל בו, הם נותנים לי אוכל בשבילו, אבל לא ממש מתייחסים אליו, רק הבת שלהם מלטפת אותו לפעמים. אני מקווה שהוא לא נעלב כי הוא באמת כלב טוב, לא אשמתו שהוא כבר בן עשר ושהפרווה שלו נושרת בטירוף."

"עשר בשביל כלב זה די זקן, נכון? הוא כאילו בן שבעים?"

"כן בערך, נהנית מהטיול, לא היה לך קשה?"

"האמת שהיה די קשה, אני בטוח שאחרי כמה ימים כאלו יהיה לי קל יותר. אני עצלן נוראי. אני שוקל לאמץ כלב בעתיד, אם לא יהיה לי כלב שיאלץ אותי לטייל אני אשב כל היום על התחת."

"אפשר במקום ללכת לחדר כושר."

"אפשר, אבל מאחר ואני עצלן... מעדיף ללכת, מה עושים כשיורד גשם?"

"לוקחים מטריה או מחכים עד שיתבהר, ואגב, הם מטיילים גם אחרי הצהריים."

"עכשיו אני מבין איך אתה שומר על גזרה כזו." הצטחק נבו, ואכן, גם אחרי הצהריים הוא הלך איתי ועם הכלבים, והפעם חש יותר משוחרר ודיבר יותר. שוחחנו על הא ועל דא, אבל עדיין לא הצלחתי לגלות אם הוא משחק בקבוצה שלנו או בנגדית.

בערב הגיע בוריס לביקור, קיבל ברצון את ההזמנה שלנו לאכול ארוחת ערב וסקר בעניין גדול את נבו שהוצג בפניו כאורח שגר אצלנו עד שימצא דירה.

"בבלוק לידי יש דירה להשכרה," גילה לנו בוריס, "נדמה לי שהיא אפילו מרוהטת."

"נהדר." שמח נבו, "זה קרוב אליכם?" התעניין.

"קרוב מאוד, שלוש דקות הליכה, רוצה שאני אתקשר לברר?" הציע בוריס באדיבות.

נבו הנהן במרץ, ועוד באותו ערב יצא עם בוריס לראות את הדירה המיועדת. הוא חזר נלהב מאוד, אוחז בידו את החוזה שחתם רק לפני כמה דקות עם בעל הדירה.

"יש מכונת כביסה, מקרר, מיטה זוגית ואפילו מקרוגל, אני רק צריך לקנות מזרן וספה ואולי איזה כורסת טלוויזיה."

"לפני שאתה רץ להוציא הון תבדוק בדף הפייסבוק של פשפשוק, לפעמים יש שם מציאות ממש שוות." הציע לו רוני ואכן, הם מצאו מזרן כמעט חדש של פולירון וספה בצבע ירוק בקבוק עם שזלונג נוח למראה.

"הבעיה היא שצריך לקחת את הרהיטים האלה מחיפה," פנה אלי רוני, "תוכל להשאיל מגבי את הוואן חמי?"

"אני מיד מתקשר."

התקשרתי לגבי שהועסק כנהג של עמותת הקשישים של הקריה ובתוקף עבודה זו היה אחראי על הוואן שבו הסיעו את הקשישים שישבו בכיסאות גלגלים.

גבי הסכים ברצון להשאיל לי את הוואן והתנדב להיות הנהג ולעזור בסחיבת הרהיטים. נבו סיכם את העסקה בטלפון עם בעל הרהיטים שעמד לעבור דירה בעוד יומיים, והיה לחוץ לפנות את רהיטיו ולהשאיר דירה ריקה. נסענו לגבי ולסולי, השארנו אצלם את המכונית ונסענו בוואן לשכונת כרמליה אשר בחיפה לאסוף את הרהיטים. התברר שהבחור ממנו עמדנו לקנות את הרהיטים גר בקומה שלישית בדירה ישנה ונאה, אבל בלי מעלית. עלינו וירדנו אין ספור פעמים, נושאים את המזרן ואת כל חלקי הספה, וברגע האחרון נבו שכנע את בעל הבית למכור לו גם כורסת טלוויזיה תואמת, כבדה להחריד. בדרך הביתה נבו סיפר לנו שהבחור שמכר לו את הרהיטים עזב את דירתו כי הוא עובר לגור עם החבר שלו.

"באמת?" התפלאתי, "הוא ממש לא נראה לי הומו."

"גם אתה ורוני לא נראים הומואים, וגם גבי לא." אמר נבו, "סולי כן, אבל ממש קצת, וגם אני..." הוא השתתק, מבוהל קצת, ונבוך העביר את מבטו ממני אל רוני כאילו חשש מתגובתנו.

"כן, מה אתה?" שאל רוני, ורכן בעניין קדימה. הבחנתי שגם גבי שבתוקף היותו הנהג ישב בגבו אלינו הקשיב רוב קשב בציפייה לתשובתו של נבו.

"אני לא יודע." ענה נבו תשובה מאכזבת ותקע מבט עקשני בחלון, שומר על פנים חסרי הבעה.

"גם אתה לא נראה." אמר גבי והביט בו דרך הראי, "ממש לא, אבל זה לא אומר כלום."

"אני יודע שאני נראה סטרייט." אמר נבו והתפתל, נבוך, על כסאו, "אבל יכול להיות... אני חושב ש... אני לא יודע."

"אתה לא יודע אם אתה הומו או סטרייט?" התעקש גבי להעמיד דברים על דיוקם.

"אני לא יכול להיות גם וגם?" ניסה נבו להתחמק והיה ברור שהוא מתחרט שפצה את פיו ושהוא היה מעדיף להיות במקום אחר, או לפחות לשנות נושא. לרוע מזלו הוא נתקל בחבורה של הומואים סקרניים וחסרי טקט שלא הניחו לו.

"בטח שאפשר להיות גם וגם." אישר רוני, "הנה, אני למשל..." הוא העיף בי מבט עצבני, "כשהייתי צעיר יותר הייתי יכול גם עם בנות, אבל בשנים האחרונות..."

"בגלל זה לא הלכת לגור עם אירית?" קטעתי בחוסר נימוס את הקשקוש שפלט מפיו בן זוגי הוותיק שהאמת לא תמיד הייתה נר לרגליו. כן, כשהוא היה בן שמונה עשרה, עשרים, הוא הצליח לפעמים להעמיד את הזין עם איזה ילדונת תמימה ובתולית, אבל שנינו יודעים היטב שהעסק המיותר הזה נגמר ברגע שהוא פגש אותי והניסיון שלו להתעלם מכך שחוץ מלפלרטט אפלטונית עם בנות הוא לא היה מסוגל לעשות שום דבר עם בנות המין היפה היה פשוט מגוחך וגם מרגיז מאוד.

"אה, אירית... כן, כנראה, וגם כי היא הייתה מציקנית נורא, וכל הזמן... אני פשוט לא יודע מה אני." הודה נבו באומללות.

"היית פעם עם נשים?" המשכתי לחקור, יודע שזה לא ענייני ולא מנומס, אבל לא מסוגל להתאפק.

"בטח." אישר נבו בתוקף שלעניות דעתי עשה רושם חשוד מעט.

"ועם גברים היית?"

"סוג של." אמר נבו אחרי שתיקה ממושכת, "אני עוד חושב על זה." הוסיף ותקע מבט עקשני בחלון למרות שבחוץ אפשר היה לראות בעיקר חושך. למזלו של נבו האומלל החקירה נפסקה כי הגענו לדירה שהוא שכר. בעזרתו של גבי העלנו את כל הכבודה לדירתו החדשה ששכנה בקומה השנייה, ואחר כך חזרתי עם גבי לקחת את המכונית שלנו, משאיר את נבו ואת רוני בדירה ההפוכה. כשחזרתי החניתי את המכונית על המדרכה מול הדירה, עייף מכדי לעלות שוב לקומה השנייה התקשרתי לרוני. להפתעתי הוא לא ענה. התקשרתי לנבו והוא ענה רק אחרי שכבר כמעט התייאשתי וסגרתי. ההלו שלו נשמע מבוהל ומתנשף.

"רוני אצלך?" שאלתי, מרגיש מין חשד לא נעים מתערבל בקיבתי.

"כן, הוא, כן הוא מיד..."

רוני לקח ממנו את הנייד, "אנחנו כבר באים." אמר בקול רגוע להפליא.

"למה לא ענית קודם?" התנפלתי עליו ומיד אחר כך התחרטתי, זו לא הייתה הדרך הנכונה לטפל בכושי הפראי שלי.

"לא מצאתי את הנייד, שמעתי אותו מצלצל, אבל עד שמצאתי אותו כבר סגרת," שמר רוני על קור רוח, "חכה אנחנו באים."

הם הגיעו, נראים פרועים ועייפים. "אני ממש מודה לשניכם, אבל אני חושב שעדיף שאני אשאר לישון פה, מחר על הבוקר אני רוצה להתחיל לסדר הכל, דיברתי עם בוריס והוא עוד מעט חוזר הביתה, הוא אמר שהוא יביא לי את המזוודות שלי." נחפז נבו להסביר, וקיבלתי רושם שהוא היה להוט מאוד להיפטר מאיתנו.

"אין בעיות." הצהרתי בעליזות, מתעלם מרוני, חשתי שהוא לא כל כך מרוצה מהסידור הזה והייתי די בטוח שאני יודע למה.

"אי אפשר לתת לבוריס לסחוב לבד את כל החפצים של נבו," אמר לי רוני בדרך הביתה, "אתה לך להתקלח ולנוח, אני רואה שאתה כבר עייף, ואני אעזור לבוריס להעמיס הכל למכונית שלו."

"וכשתגיעו בטח תחליט שצריך לעזור לו גם לפרוק הכל ולהביא לנבו את המזוודות שלו, ואחר כך להישאר אצלו ולעזור לו לסדר הכל, ואולי גם לישון אצלו כדי שהוא לא ירגיש בודד בלילה הראשון שלו בדירה החדשה, למה לא? הרי אתם חברים כאלה טובים?" התזתי בעוקצנות, יודע שאני מדבר יותר מידי וזו טעות, אבל לא יכול לעצור את עצמי.

רוני שתק וקפץ בחוזקה את פיו, שריר מתוח לאורך ליסתו ריצד קלות, מעיד על כעסו ועל המאמץ שהשקיע לרסן את עצמו.

החניתי את המכונית, מקפיד להעמיד אותה בדיוק בין הרכבים של אירה ושל בוריס, כיביתי את המנוע ונשארתי לשבת, ידיי על ההגה, לוטש מבט בחושך ושותק.

"מנחם." שבר רוני את השתיקה המתוחה, והניח יד על ברכי, "אתה סתם מתעצבן בגללו, הוא עוד לא לגמרי סגור על עצמו, וגם אם הוא ייסגר אתה הרבה יותר הטיפוס שלו ממני."

"שטויות, כל הגברים בעולם הם הטיפוסים של בחורים לא אפויים כמוהו שלוקח להם כל כך הרבה שנים להבין מה הם אוהבים באמת, ואל תתפלא אם בסוף הוא יגמור מתחת לחופה עם מישהי."

"שיעשה מה שבראש שלו, לא אכפת לי, כל מה שאני רוצה זה שלא תפסיק לאהוב אותי ולא תכעס עלי גם אם לפעמים אני... אני..." לא מסוגל לסיים את המשפט הוא החווה תנועת אין אונים בידיו, יודע שאני אבין את כוונתו.

"אתה לוקח את הזמן שלך לפני שאתה עונה לטלפון." השלמתי את דבריו.

"בדיוק." הסכים רוני.

דלת הבית נפתחה ובוריס יצא ממנה, נושא בידיו מזוודה אחת, אירה ואורה הלכו אחריו, כל אחת מהן נושאת מזוודה אחרת. יצאנו מהמכונית לעזור להן, ואחרי שהנחנו את המזוודות בבאגז' של בוריס פקדה עלינו אורה ללכת להשכיב את הילדים. "אנחנו נוסעות עם בוריס לדירה של נבו לעזור לו לסדר קצת," הודיעה לנו ונכנסה למכוניתה, ואז נזכרה ויצאה שוב, רצה למטבח לקחת קערה מלאה סלט, חבילת פיתות ועוגה תוצרת בית, "שיהיה לו משהו לאכול מחר." הסבירה, "מחר הולכים לבית ספר ילדים, כיבוי אורות בשמונה בדיוק, ואל תעשו צרות לחמי ולרוני." ציוותה על הילדים שישבו מצונפים על הספה וצפו במשהו צעקני וקופצני בטלוויזיה, והסתלקה עם אירה.



למחרת בשלוש וחצי אחרי הצהריים כשיצאתי לטיול עם הכלבים הופתעתי מאוד לגלות את נבו ממתין לי ליד השער. "איזה יופי לראות אותך." חייכתי אליו, ואפילו התכוונתי לזה, "חשבתי שאתה מסדר את הדירה החדשה שלך."

"עבדתי עד הצהריים, ואחר כך נחתי ואפילו נרדמתי קצת, ועכשיו מתחשק לי לטייל בחוץ, המזג אוויר כל כך יפה, חבל להיות תקוע בבית." החזיר לי נבו חיוך, וליטף בחיבה את הכלבים ששמחו לראות אותו.

"דיברתי אתמול קצת עם רוני," אמר נבו כשישבנו לנוח על ספסל בפארק, "והוא הציע לי, אה... הוא אמר ש..." הוא גמגם והיסס והתלבט עד שפלט לבסוף שרוני הציע לו עזרה לגלות מה הוא מעדיף, "אבל רק בתנאי שגם אתה מסכים." ליכסן אלי מבט מודאג.

"רוני לא אמר לי על זה כלום." הופתעתי, כי רוני באמת לא אמר כלום, כשחזרנו אתמול בלילה השכבנו יחד את הקטנים, ואחר כך היינו כל כך עייפים עד שנרדמנו מול הטלוויזיה באמצע החדשות, "אבל אני רק הבן זוג שלו, לא הסוהר שלו."

"זאת אומרת ש... שיש לכם כאילו יחסים פתוחים?" זקף לעומתי נבו גבות מופתעות, והסמיק מעט.

"לא מבחינתי, אבל אני כבר בחור לא צעיר כל כך, ואני אבא לילדים ובן אדם די שמרן, רוני לעומת זאת..."

נבו הניח יד על ברכי, גורם לי להשתתק, "רוני בחור חמוד וחבר שלי והכל, אבל האמת היא שאני מעדיף אותך, זאת אומרת אתה... אתה ממש הטעם שלי חמי."

"עד היום עוד לא היית בטוח שאתה בכלל בעניין של גברים, ופתאום נהיה לך טעם משלך?" השתוממתי, גורם לנבו הנבוך להסמיק עוד יותר.

"זה לא ממש מדויק," תיקן אותי, מתקשה להביט בעיני, "תמיד ידעתי שאני גם... תמיד נמשכתי גם לגברים, אבל... זה לא פשוט, הקטע הזה, ואבא שלי הוא טיפוס כזה ש... כל זמן שיכולתי גם עם בנות ניסיתי להתעלם מהדבר הזה, אבל אני כבר בן שלושים וחמש, ואני חייב לברר מה, זאת אומרת מי... אני רוצה לדעת מי אני ומה אני מעדיף, ואני אשמח אם תסכים לעזור לי."

"למרות שאני עם אהרון?" השתוממתי, "אתה לא חושב שעדיף שתעשה את הבירורים שלך עם מישהו ש..." למראה האכזבה על פניו הנאים של נבו שיניתי נושא והתחלתי להסביר לו שאני חושב שלהפריד בין רגש לסקס זה לא רעיון מוצלח, ולדעתי עדיף שקודם ימצא מישהו שיהיה אה... פנוי רגשית ו...

אני מודה שקצת נעלבתי כשהוא התחיל לצחוק מהנאום הכל כך זהיר ומוקפד שלי, "רוני אמר שזה מה שתגיד." גיחך, "כמה זמן אתם יחד?"

"מעל חמש עשרה שנים."

"וכל הזמן הזה היית רק איתו?"

"אה... לא בדיוק, כי היו לנו גם הפסקות, וחוץ מזה רוני הוא אחד כזה ש... זה מסובך." סיכמתי, מרגיש שחוק וזקן.

"איזה מין אחד כזה?" הציק נבו.

"אחד שאוהב לגוון." אמרתי בשמץ מרירות שלא הצלחתי להסתיר, "אבל מאז שיש לנו ילדים אנחנו כבר פחות... יש דברים שלא מתאימים אחרי גיל מסוים, וכשיש ילדים אז בכלל..." התגוננתי למרות שנבו כלל לא האשים אותי.

"רוני סיפר לי שבזמנו הייתם עושים שלישיות." העיר נבו, "אבל לא הייתי בטוח שהוא רציני." הוא בחן את פני בהיסוס, "הוא צחק ממני, נכון?"

"לא, הוא לא צחק. בזמנו היינו עושים שלישיות, אבל זה היה ממש מזמן ו..." השתתקתי, מופתע מהבעת הלהיטות שעלתה על פניו של נבו, "זה לא כזה כיף כמו שנדמה לך, החיים הם לא סרט פורנו נבו."

"אני יודע." אמר נבו וקם, "יאללה, בוא נמשיך ללכת."

המשכנו ללכת ויותר לא דיברנו על העניין אם כי לא הפסקנו לחשוב עליו, אני בכל אופן לא הפסקתי, ולפי המבטים החטופים שנבו הגניב לעברי נדמה לי שגם הוא הרהר בעניין ללא הרף.

חיכיתי עד שכולם הלכו לישון ושנינו נותרנו לבד בחדר השינה שלנו ורק אז שאלתי את רוני מה הוא חושב לעצמו לכל הרוחות? ולמה הוא מציע לבחור תמים כמו נבו רעיון מגונה כזה?

"הוא לא כזה תמים, ואין שום דבר מגונה בסקס אם כולם מסכימים." נשאר רוני רגוע, ואפילו משועשע מעט.

"תשמע," התחלתי להתעצבן, "אם בא לך עליו אז קדימה, לך על זה, אבל למה אתה מכניס גם אותי לקטע הזה?"

"כי הוא רוצה אותך, דביל, לא אותי, מה, לא בא לך עליו? חשבתי שהוא מוצא חן בעיניך?"

"בתור בן אדם, לא בתור שותף לסקס." התרגזתי, "מספיק כבר רוני, שכחת בני כמה אנחנו? לא נראה לך שבגילנו זה כבר לא מתאים?"

"לא." אמר בן זוגי בפשטות, "נראה לי שנעשינו בורגנים משעממים בגיל צעיר מידי ונמאס לי, אני לא רוצה להגיע לגיל של בוריס ולהצטער שבזבזתי את הזמן שלי, אני אוהב אותך מנחם, אתה יודע שאני חולה עליך, אבל אני רוצה גם... אתה יודע מה, ואל תתחיל לבלבל לי את המוח על זה שאני מפריד בין סקס לרגש."

"אבל זה מה שאתה עושה."

"נכון, כי אני גבר, וזה מה שגברים עושים, וזה לא שאני הולך להזדיין עם זרים גמורים, אני מאוד מחבב את הבחור הזה, ומשום מה הוא נדלק דווקא עליך, ואתה הרי פולניה קדושה שבחיים לא תבגוד." הוא סימן גרשיים באצבעותיו, "אז מה עוד נשאר לי לעשות?"

"לראות פורנו ולהביא ביד?" הצעתי.

"מיציתי את הקטע הזה, רוצה את הדבר האמיתי, כבר קבעתי עם נבו שביום שישי זה הוא יגיע אלינו לארוחה, ואחר כך יישאר לישון פה, איתי ואתך, מקובל עליך?"

"ואם אני אגיד שלא זה יעזור לי?" נאנחתי, מנסה להתעלם מדגדוג ההתרגשות שחשתי בגלל התכנונים של הכושי המשוגע שלי.

"לא." קפץ עלי רוני, שמח ונמרץ, והתחיל לנשק אותי.

"רגע," נזכרתי, "הוא יודע שאני נשא?"

"כן, וזה בסדר כי אתה אנדטקטבל וגם כי הוא לא מתכוון לוותר על קונדום."

"טוב," נאנחתי שוב, "אני רק מקווה שאני לא אפשל."

"אתה לא תפשל." רוני משך מעלי את תחתוניי וחייך בסיפוק למראה הזקפה שלי שנעמדה דום לכבודו, "אני כבר אדאג לזה." הבטיח.

אחרי שגמרנו התקלחנו והתכרבלנו יחד הוא נזכר פתאום להגיד לי תודה.

"על מה?" השתוממתי.

"על זה שאתה זורם איתי, אני יודע שאתה פחות בעניין, אבל אני מבטיח לך שגם אתה תהנה, אני אדאג לך, נשבע."

"בסדר רוני, אם אתה אומר, אבל אל תתפלא אם זה ייגמר בבכי."

"נו, די מיס וארשה, מספיק כבר, יאללה, לך לישון."

"הלכתי, לילה טוב כושי."

"לילה טוב מנחם."

יום ראשון, 20 בדצמבר 2020

9. נבו

אני בטוח שגם הליברלים ביותר מבין קוראי (אם יש לי כאלה בכלל) יסכימו איתי שנבו זה שם טיפשי ביותר לתת אותו לילד. נבו, אם יש כאלה שלא זוכרים, הוא שמו של ההר שעליו טיפס משה רבנו לראות את הארץ המובטחת שבסופו של דבר לא זכה להגיע אליה. וזה, אם תשאלו אותי, מוכיח שוב שאין צדק בעולם, כי אם יש מישהו שהגיע לו להגיע לארץ זבת חלב ודבש וליהנות קצת ממנה בערוב ימיו זה משה, מצד שני כולנו יודעים שקשה מאוד לרוות נחת מארצנו הקטנה והמסובכת, ואולי עשה איתו אלוהים חסד שלא הניח לו להגשים את חלומו. יש חלומות שברגע שהם מתגשמים הופכים לסיוט ועדיף שיישארו לא מוגשמים. בכל מקרה הפוסט הזה הוא לא על חלומות אלא על הטיפוס הזה, נבו, שעצבן אותי מהרגע הראשון, אם כי אני מודה שזו לא אשמתו שיש לו שם מטופש כזה.

למה הוא עצבן אותי? בגלל אהרון כמובן. אחרי שהחברה של הקוץ זכתה במפתיע במכרז ההוא, שאין לי מושג מה טיבו ובמה הוא כרוך, יצא שם הקוץ והחברה שלו לתהילה, ומיד נפלו עליו ועל רוני, סגנו ויד ימינו הנאמן, עוד כמה הזמנות דשנות ועתירות רווחים. אפילו בן זוגי ההיפר אקטיבי התקשה להתמודד עם השפע הזה, ולכן הוחלט לשכור לו עוזר. אין לי מושג למה נפל הפור דווקא על הבחור הזה, נבו בורג, אבל עובדה, שגיא ורוני ראיינו כמה אנשים והחליטו שנבו הכי מתאים.

מרגע שנבו התחיל לעבוד עם רוני לא הפסקתי לשמוע עליו ניסים ונפלאות. רוני היה אחוז התפעלות מחוכמתו, השכלתו, חוש ההומור שלו, והכישרון שלו לסלול מסילות לליבו של כל אדם. "אין בן אדם שמדבר איתו שלא מוקסם ממנו ומשבח אותו." סיפר לי בהתלהבות, "הוא מסתדר מעולה עם כולם, וחוץ מזה הוא מדבר שוטף לא רק אנגלית ועברית אלא גם ספרדית וערבית, ואפילו צרפתית."

"אני רואה שאותך הוא לגמרי הקסים." הערתי, מנסה להישאר שווה נפש לשמע שפע המעלות שניחן בהן נבו המופלא.

"כן." הנהן רוני במרץ, "יש לי כימיה מעולה איתו הוא מצליח להרגיע אותי כשאני עולה על טורים, ולעודד אותי כשאני מתבאס, וממש כיף לי איתו, לא רק בעבודה אלא בכלל, רק דבר אחד מפריע לי אצלו."

"מה, יכול להיות שלמר בורג המופלא יש מגרעות? ואני חשבתי שהוא נזר הבריאה והאדם המושלם ביותר בתבל."

רוני דחף לי מרפק והזכיר לי שקנאה עושה קמטים ומשמינה.

"שאני אבין, אתה קורא לי שמן?" התרעמתי ולמרות שכפיתי על עצמי לחייך כאילו אני מתלוצץ לא הייתי משועשע באמת, עמלתי קשה מאוד להיפטר מחמש הק"ג שצברתי מבלי משים בסגר הראשון, והנה, כשסוף סוף הצלחתי וכל המכנסים נסגרים עלי היטב, ואם מסתכלים עלי באור הנכון ובזווית המתאימה אפשר אפילו לראות אצלי כמה ניצני ריבועים בבטן, ובטוח שאם אתמיד באימוני הכושר אז אולי...

"אל תהיה הומואית כזאת, אתה ממש לא שמן, ובעצם רזית קצת לאחרונה, סך הכל אמרתי ש... שכחתי כבר מה אמרתי."

"אמרת שיש דבר אחד שמפריע לך בנבו בורג המושלם, ואני מחכה פה בנשימה עצורה שתגלה לי איזה פגם מצאת בנזר הבריאה הזה."

"נזר בריאה תקרא לאחותך." גיחך רוני.

"בכיף והאמת שמאז שהיא הפסיקה עם השטויות הדוסיות שלה, ירדה עשר ק"ג והתחילה ללכת לפילאטיס היא באמת... היא לגמרי בסדר, אין לי שום טענות אליה, ואיזה טענות יש לך לנבו?"

"אהה... קשה להסביר, אבל... אני באמת לא יודע, אולי אני פשוט אשאל אותו ודי, מה דעתך חמי?"

"תשאל אותו מה? על מה אתה מדבר?"

"על נבו, למרות שהוא בן אדם נחמד וחכם והכל, והוא גם נראה מעולה לדעתי, הבעיה היא שאני לא מצליח לקלוט אם הוא בעניין של בנים או לא."

"אז אני מבין שהוא לא נשוי?"

"לא, אבל הוא כל הזמן מסתובב עם אחת, אירית אחת שאסור לשכוח לכתוב את השם שלה בא', בחורה נודניקית שכל הזמן מתקשרת ומסמסת לו, וכל סוף שבוע סוחבת אותו לטיול אחר."

"אם הוא שפוט של בחורה, לא חשוב איך מאייתים את השם שלה, סימן שהוא סטרייט ויש מצב שבקרוב תוזמן לחתונה."

"חס וחלילה חתונה, שכחת שיש קורונה?"

"לא שכחתי, אבל החיסון כבר בדרך ובקרוב כל הסטרייטים יתחילו שוב להתחתן כאילו אין אחוז גירושים בעולם, ואני מודיע לך מראש שאני לא הולך, קח את אירה בתור בת זוג."

"אוף! איזה סוציומאט אתה, מה יש לך נגד חתונות?"

"מה שיש לי נגד בת מצוות ובריתות וכל השאר, שונא את האירועים האלה, את הצפיפות והרעש והריקודים, ואת זה שנותנים לך לאכול באמצע הלילה... שונא את זה."

"אני יודע, תפסיק להתעצבן." קפץ רוני מהכורסה עליה היה שרוע והתיישב עלי, מועך את כתפי למשענת הראש של המיטה "אבל אותי אתה אוהב ?" תחנחן והצמיד את בטנו לבטני.

"תלוי, לפעמים כן." העברתי את ידי בהנאה על גבו. התחלנו להתנשק ובמשך כחצי שעה מענגת ביותר לא הייתי צריך לשמוע יותר על מעלותיו של נבו בורג הנהדר. אחר כך התקלחנו יחד ונשכבנו במיטה, צופים משועממים בחדשות הלילה שנסובו כרגיל על עניין הקורונה והמאבקים המגוחכים בין הפוליטיקאים העלובים שלנו.

"אוף איתם כבר." איבד רוני את סבלנותו וכיבה את הטלוויזיה, "בוא נישן." התהפך על בטנו ונדחק אלי.

"נישן." הסכמתי, נשכבתי על הצד, הנחתי את ידי על שיפולי גבו במקום שבו הגב נגמר ומתחילה ההתקמרות הענוגה של הישבן, והתחלתי לשקוע בערפילי השינה כשרוני שאל פתאום איך יודעים אם מישהו באמת סטרייט, או שהוא הומו שמשתמש בבחורה כדי להסוות את עצמו.

"על מי בדיוק אתה מדבר כושי? שוב על הנבו הזה?"

"כן, שוב. אני פשוט... אני יודע שאני חופר, אבל אני פשוט... יש לי כל הזמן הרגשה שהוא משלנו ואני פשוט..."

"למה יש לך הרגשה כזו? ואגב, הוא יודע עליך?"

"לא יודע, די בטוח שכן, אתה יודע איך אנשים מרכלים, מצד שני אף פעם לא דיברנו על זה, אנחנו מדברים רק על עבודה וכל מיני עניינים כלליים כאלה ואגב, הוא סמלאני עוד יותר ממך, והוא חושב שבנט פשיסט וסער ימני קיצוני, והוא קורא לאיילת שקד השקדיה הרעילה, והוא אף פעם לא הזכיר שלמרות שהיא ימנית היא אישה מאוד יפה וזה, תודה, ממש חשוד. מה אתה צוחק? אין אף סטרייט שלא שם לב שהיא כוסית על חלל, אפילו אלה ששונאים אותה וחושבים שהיא פשיסטית מסוכנת תמיד מוסיפים שהיא מאוד יפה."

"תגיד כושי, יש מצב שאתה חושב עליו כל הזמן כי קצת נדלקת עליו?"

רוני שותק, מזעיף פנים, אני יודע את זה למרות שהחדר חשוך ואני לא רואה את פניו, ואחרי שתיקה ארוכה מידי מודה שכן, יש מצב. "אבל גם אם הוא היה הולך עם דגל גאווה תקוע לו בתחת לא הייתי מנסה כלום." הוא מוסיף בבהילות.

"נו, בטח, אם תקוע לו מוט של דגל בתחת מה אתה כבר יכול לנסות לעשות?" אני צוחק, ורוני שקולט איזה שטות אמר מצטרף אלי וצוחק גם הוא.

יומיים אחר כך זכיתי לראות במו עיני את נבו המופלא. הוא הגיע עם רוני בשעת לילה מאוחרת למדי. הילדים כבר ישנו, הבנות היו מסוגרות בחדרן, אולי ישנות, אולי צופות בטלוויזיה ואני הייתי שרוע על הספה, בוהה בערוץ ההיסטוריה החדש שמשום מה התרכז רק בהיסטוריה של ארצות הברית של אמריקה. על המסך מקשקש איזה פרופסור על חוצנים עתיקים, אני חושב שהוא מדבר שטויות, אבל התכנית עשויה כל כך יפה... מצד שני אני כבר די עייף בשעה הזו, למה רוני עוד לא בבית? ואז הדלת נפתחת והוא מופיע, ומאחוריו בחור אחד, ממוצע קומה, רחב כתפיים, ראשו עמוס תלתלים ועיניו כחולות כהות. "ערב טוב." אמר וחייך אלי חיוך נחמד, תחום בגומות חן משובבות לב.

לוחצים ידיים, אני מחייך, מציע שתיה או כיבוד, מקשקש קישקושי נימוס וכל הזמן הגיידאר שלי נדרך, מנער מעליו אבק וקורי עכביש וסורק בקפידה את נבו, עובר עליו לאורך ולרוחב, פנים ואחור, ולא מצליח להחליט אם כן או לא, מה שמרמז שכפי הנראה הבחור ביסקסואל, מה שמסביר את הגברת שהתקשרה אליו כבר פעמיים מאז שהגיע.

"אנחנו טסים מחר לאילת." מסביר לי רוני, "וכדי שגם נבו יספיק להגיע לטיסה המוקדמת הצעתי לו לישון אצלנו."

"מתי אתם יוצאים?"

"הטיסה יוצאת בשבע בבוקר אז נקום בשש כזה... נשאיר את הרכב של נבו בשדה התעופה של חיפה ונחזור בערב, או למחרת בבוקר, תלוי איך יתפתח המשא המתן."

"אתה נשמע ממש חשוב ועסוק." חייכתי אליו.

"ככה זה בעסקים." הסביר רוני, משתדל להיראות כמו איש עסקים רציני, ואחר כך הרס את כל הרושם וצחק.

"טוב, בואו נלך כבר לישון." אספתי את הכלים מהשולחן, סידרתי אותם במדיח וירדתי לדירה למטה לסדר לנבו את המיטה. "יש מים חמים אם תרצה להתקלח, ובארון יש עוד שמיכת צמר אם יהיה לך קר." חייכתי בנימוס אל האורח שלנו, ופרשתי לחדר השינה שלנו להצטרף לרוני שחיכה לי, דרוך וערני.

"נו, מה דעתך?" התנפל עלי עוד לפני שהתחלתי להתפשט.

"על מה בדיוק? על משבר האקלים או על הנשיא החדש? או שאולי על הנזקים שגרם משבר הקורונה למשק הישראלי?"

"אוף, אל תהיה קרצייה אשכנזית, אתה יודע על מה."

"לדעתי הוא ביסקסואל, ויכול גם וגם, אבל בהחלט יכול להיות שאני טועה, מה הוא אמר כשגילית לו שאתה חי עם גבר?"

"לא הופתע בכלל, וגם זה שאנחנו גרים עם בנות ומגדלים יחד ילדים לא עשה עליו רושם, לדעתי הוא חקר עלי קצת קודם."

"סביר להניח שזה מה שהוא עשה, הוא עושה רושם של בחור אינטליגנטי. יש לו מבטא מוזר, לא מצליח לקלוט מאיפה הוא."

"זה בגלל שאבא שלו ספרדי והאימא צרפתייה, הוא גדל בארץ, אבל בבית דיבר בשתי שפות, וביקר המון באירופה עם ההורים. בסוף הם התגרשו ואימא שלו חזרה לצרפת, והאבא גר עכשיו עם מישהי באיזה קיבוץ או משהו. הוא גר עם החברה שלו בטירת הכרמל, אבל כל אחד מהם גר בדירה אחרת, נכון שזה מוזר?"

"כן, די, אבל לך תדע מה עובר לאנשים בראש, אתה יודע בן כמה הוא?"

"הוא בן שלושים וחמש, אבל הוא נראה ממש טוב לגילו, לא?"

"הוא נראה ממש שווה." הסכמתי ופיהקתי, "אתה רוצה אישור לנסות להתחיל איתו?"

"אל תהיה מגעיל." נזף רוני וכיבה את האור סוף סוף, "יאללה, לישון."

***

כמה ימים אחרי שהם חזרו מאילת התחיל החורף לקחת את עצמו ברצינות ובמשך כמה ימים ירד המון גשם, והיו רוחות חזקות מאוד, מה שגרם לשיטפון בדירה של נבו כי הצינור של הבוילר נקרע וכל המים נשפכו לסלון שלו. "המים עשו קצר בחשמל וכמובן שאין לו מים חמים, ולבעל הבית שלו ממש לא דחוף לסדר לו את החשמל בחזרה. הבוקר נבו צעק עליו ורב איתו והודיע לו שהוא עוזב את הדירה ושיחפש לו דיר חדש, ועכשיו הוא הומלס, ולכן הצעתי לו שיבוא לגור בינתיים אצלנו." סיפר לי רוני בטלפון.

"אצלנו ולא אצל החברה שלו?" השתוממתי.

"הוא אמר שאין לו איפה לגור ושאל אם הוא יכול להיות אצלנו עד שהוא ימצא דירה חדשה, וכמובן שהסכמתי." הסביר רוני.

"לא שאלת למה אצלנו ולא אצלה?"

"לא, לא רציתי שהוא יחשוב שאני רוצה להיפטר ממנו, וחוץ מזה יש לי רושם שמאז שהיינו באילת הקשר שלו עם האירית הזו כבר לא מה שהיה פעם, הם רבו כשהוא אמר לה שאנחנו נשארים שם לישון בלילה ומאז הם לא מדברים יותר בטלפון. יש מצב שנמאס לה ממנו." ניסה רוני להישמע כאילו הוא מצטער.

"אני מתאר לעצמי שזה ממש שובר לך את הלב." עקצתי אותו.

"אני ממש הרוס מזה." גיחך רוני בעליזות, וביקש שאסדר יפה את חדר האורחים כי הוא ונבו יגיעו אחרי הצהרים עם הדברים של נבו, והוא סומך עלי שאני אעזור וגם אספר לבנות.

"למה אני?" התמרמרתי, אבל הוא כבר סגר.

הבנות קיבלו את התוספת החדשה לבית בשוויון נפש ופשוט הוסיפו עוד צלחת לשולחן ארוחת הערב. נבו היה מקסים במיוחד בארוחת הערב הראשונה שלו אצלנו וכולם, כולל יסמין הקטנה, נשבו בקסמו. אחרי שאכלנו פרקנו את המטען הצנוע שלו שכלל שלוש מזוודות לא גדולות ומחשב נייד מהמכונית ועזרנו לו לסדר הכל בארון.

אחר כך ישבנו לראות טלוויזיה. נבו ציין שלא יצא לו לראות את הסדרה החדשה על מלחמת יום כיפור, ורוני נזכר שגם הוא הפסיד כמה פרקים ושניהם ישבו לצפות בסדרה שאני נמנע ממנה בקפדנות מאז הפרק השלישי כמדומני שבו מישהו ירה בחייל סורי, והדם ניתז על פניו של הבחור הלחוץ מהמודיעין. הם הזמינו אותי לראות אתם, אבל למזלי נמרוד קרא לי מלמעלה שאעזור לו עם השיעורים, והתחמקתי.

"הפסדת פרק ממש מותח." בישר לי רוני כשחזרתי, "שנמשיך לפרק הבא?" פנה לנבו שהניד בראשו לאות לאו, "היה לי מספיק מזה." אמר ועצם עיניים בלאות.

"לי הספיק לראות את זה כבר מאמצע הפרק השלישי." גיליתי לו.

"מה יש לכם?" התפלא רוני, "זה רק סרט, למה אתם הומואים כאלה?"

נעצתי בו מבט נוזף, "מספיק עם זה אהרון." אמרתי בתוכחה, ולכסנתי מבט אל נבו, "תסלח לו נבו, הוא מחיל אוויר והוא לא ממש מבין, איפה אתה שירת?"

"צנחנים," אמר נבו, "הייתי בסדיר בלבנון השנייה." הוסיף.

"איפה?" שאלתי ונעשיתי דרוך פתאום, כי נכון שהייתי סתם מילואימניק בחיל הרפואה, וגם משם העיפו אותי אחרי שהתברר שאני נשא, אבל היה לי מושג די טוב מה קרה שם.

"מארון אה ראס." אמר נבו וקם, "לילה טוב." פלט בחופזה, וברח לחדר השינה שלו.

רוני נאנח וכיבה את הטלוויזיה, "בפעם הבאה נראה את הזמר במסכה או משהו כזה." אמר.

"אני מעדיף לראות שוב את חברים או את המקום הטוב."

"מה שתרצה." הבטיח רוני, ופתאום כרך את זרועותיו סביבי ונישק אותי, "חיבוק." דרש.

חיבקתי אותו בחזקה ולקחתי אותו למיטה, ואחרי שהתפרענו שם, קצת אוהבים וקצת נאבקים זה בזה, הוא גמר ונרדם, ואני נשארתי ער עוד זמן רב, תוהה אם גם נמרוד שלי יצטרך להיזהר מצפיה בסרטי מלחמה אחרי השירות הצבאי שלו.

דביל אמרתי לעצמי לבסוף, מה זה משנה מה הוא יראה בטלוויזיה? העיקר שהוא יצא שלם מהשירות הקרבי, ועוד יותר טוב, שילך לחיל אוויר ויתעסק שם בכל מיני מכשירים, עדיף ככה, וסוף סוף נרדמתי גם כן.