יום רביעי, 7 באפריל 2021

9. למה אני? (פרק אחרון)

עשו אהבה ולא מלחמה

כדרכי בכל בוקר הלכתי עם חמי והכלבים לטיול, מספר לו מה הספקתי לקרוא אתמול בבלוג שלו, מנסה להיות מעודן ודיסקרטי ולברר אם כל מה שקראתי קרה באמת. לא כל כך הצלחתי, חמי התחמק ממני די בקלות בטענה שזה קרה מזמן ושהוא כבר שכח ומה זה חשוב בכלל? ואז נשמע קול צעדי ריצה מאחורינו ופתאום הופיע בחור אחד, לבוש רק מכנסי ריצה קצרים וגופייה, כחול עיניים, זהוב עור ושער, יפה וחטוב כמו אל יווני, הוא חייך אלינו, אמר, "שלום חמי, נתראה בפארק." והמשיך לרוץ בקלילות מעוררת קנאה, יפה כמו חלום רטוב ובלתי מציאותי כמותו.

"מי זה?" שאלתי, המום ומוקסם, "אתה מכיר אותו? מאיפה הוא צץ פתאום?"

חמי הצטחק, "זה סטפן, האקס של בוריס, הם נפרדו לפני כמה שנים כי לסטפן נמאס מהמדינה וגם מבוריס כנראה. מעניין מה הוא עושה פה פתאום?"

"אם הוא עדיין אזרח ישראלי הוא בטח בא לקבל חיסון." שיערתי, "איפה הוא היה עד עכשיו?"

"באמריקה, בקליפורניה אם אני לא טועה, ואל תראה אותו כזה כוסון, הוא דוקטור ל... אה... לא זוכר כבר, אבל הוא בחור משכיל ובכלל לא טיפש, עובדה שהוא ברח מפה ברגע שהיה יכול."

"וחזר כשזה נעשה משתלם."

"כן, באמת מוזר, בזמנו הוא טען שהארץ הזו מפגרת ודפוקה ויש בה יותר מידי יהודים דתיים וימניים, הוא ברח לאמריקה הנאורה והמתקדמת ואז הגיע טראמפ, ואחר כך הקורונה... ופתאום ישראל המפגרת מוצלחת יותר מאמריקה הגדולה." הצטחק חמי.

המשכנו ללכת כרגיל ופגשנו את סטפן מתעמל במרץ על הדשא מול הספסל הקבוע שלנו. "אני רואה שאתה עדיין מקפיד לשמור על כושר סטפן," העיר חמי בחביבות, "איך הרגל שלך, מציקה לך עדיין?"

"כמעט שלא." השיב סטפן והתיישב לידנו, מתנשף מעט ונראה עדיין יפה בצורה כמעט בלתי נסבלת.

"מה הבעיה עם הרגל שלך?" סקרתי בעניין את רגליו החשופות שהיו ארוכות, שריריות ושזופות בצבע חום זהוב מעורר תיאבון, מעטה השער הבלונדי הדקיק שצמח עליהן בטוב טעם רק גרם להן להראות מפתות עוד יותר. לא יכולתי שלא להבחין שהוא עטה על עצמו חליפת ריצה יקרה ומעוצבת בצבע כחול שהלמה אותו להפליא. גם נעלי הריצה שלו נראו יוקרתיות וחדשות מאוד בניגוד אלינו שלבשנו סתם אימוניות מרופטות ונעלי התעמלות זולות ודי מתפוררות.

"שברתי את הרגל השמאלית שלי לפני שבע שנים בערך, כשרצתי לא רחוק מפה, זה היה בחורף והיה לי נורא קר, למזלי חמי הגיע והציל אותי."

חמי צחק והעיר שלא צריך להגזים והייתה לו עזרה גם מג'ינג'י שהגיע עם הג'יפ ומבוריס כמובן ובכלל, אף אחד לא מת מרגל שבורה, וגם מקור קשה למות בארץ, אפילו בשיא החורף.

"בבוסטון לעומת זאת אפשר למות מקור די בקלות." נכנס סטפן לדבריו. הוא דיבר עברית מצוינת עם שמץ קליל של מבטא, ספק אמריקאי ספק רוסי.

"מה בוסטון? לא אמרת שאתה בקליפורניה?"

"הייתי, אבל אחרי הפוסט דוק נאלצתי לעבור לבוסטון."

"אתה דוקטור?" התרשמתי, תוהה בן כמה סטפן, ממבט ראשון הוא נראה לי בן שלושים ומשהו, אבל ממבט שני ושלישי... אולי ארבעים, אולי קצת יותר, אבל בן ארבעים שמור היטב ובכושר מעולה.

"מה רע בבוסטון? שמעתי שזו עיר מדהימה." העיר חמי בתום לב.

"נכון, מדהימה, אבל בחורף קר שם נורא, ואפילו עכשיו שזה כאילו אביב עדיין קור כלבים, למי שבא מהארץ נורא קשה להתרגל לזה." סח סטפן בעגמומיות.

"לפחות אין שם דוסים פאנטים, ויהודים עקשנים, וביביסטים פסיכים, ובחירות כל חצי שנה וכל שאר החולירע שיש בארץ." ניסה חמי לנחם.

"נכון, אבל יש להם את החולירות שלהם, הטרמפיסטים הדפוקים, והמון משוגעים עם נשק שמסתובבים חופשי, ואין קופות חולים שאפשר להיכנס ולעשות חיסון בלי בעיות."

"בגלל זה חזרת, בגלל החיסון?"

"גם וגם כי די נמאס לי מאמריקה הזו, מסתבר שהיא לא גליק כזה גדול כמו שחושבים."

"איפה אתה גר, אצל בוריס?"

"כן," הנהן סטפן, "גם אחרי שעזבתי שמרנו על קשר, למזלי הוא התעקש שאני אמשיך לשלם ביטוח לאומי, רק ליתר ביטחון כי באמריקה הביטוח הרפואי יקר בצורה מזעזעת, ומיד כשהגיעו החיסונים הוא הציע לי לחזור להתחסן, בהתחלה חשבתי שזה שטויות, וגם לא כל כך האמנתי בכל הסיפור הזה של הקורונה והחיסונים, אבל עם הזמן..." הוא נאנח בעצב, "המנחה שלי נפטר מקורונה, וגם אשתו ועוד כל מיני מכרים שלי וקולגות שלי חלו, ופתאום קלטתי שזה אמיתי, לא בלוף ונבהלתי. בוריס מיד הציע לי להגיע לפה להתחסן ואפילו סידר לי תור לחיסון."

"יפה מצידו למרות שכיום מספיק שאתה מראה תעודת זהות ישראלית וישר מחסנים אותך."

"כן, זה באמת מדהים, איך דווקא בישראל... הופתעתי לטובה." הודה סטפן.

"כן, כאלה אנחנו," הצטחק חמי, "ברדק ופארטצ' כל הזמן עד שזה מגיע לפיקוח נפש, ופתאום אנחנו מפתיעים אפילו את עצמנו ואגב, פה בקריה הקטנה שלנו יש מעט מאוד חולים, ונפטרו סך הכל שניים או שלושה אנשים. אז מתי עשית את החיסון הראשון?"

"לפני שבועיים, עוד כשהייתי במלונית הקורונה, הייתי אמור להיות שם עוד שבוע, אבל החליטו פתאום לסגור את כל המלוניות ואישרו לי להיות אצל בוריס בתנאי שאני אקפיד על מסכה וריחוק חברתי, בעוד שבוע אני הולך להתחסן פעם שנייה, יש לי תור בנשר."

"יופי, מקווה שיעבור לך בקלות, לפעמים צעירים מקבלים קצת חום אחרי החיסון השני."

"טוב, קשה להגיד שאני צעיר." חייך סטפן חיוך זוהר ומלא עלומים, "אני כבר בן ארבעים."

"אתה נראה הרבה פחות." החמיא לו חמי, "תגיד, המלוניות קורונה האלה באמת כל כך מגעילות ולא נוחות."

סטפן משך בכתפיו, "הן לא מלון חמישה כוכבים, אבל סך הכל לא נורא, האוכל היה קצת משעמם, אבל בהחלט נסבל, וגם לא לקחו מאיתנו כסף על כלום, בארצות אחרות תוקעים אותך במלונית ואתה עוד צריך לשלם ככה שסך הכל, לא נורא." הוא קם והתמתח, "טוב, אני ממשיך לרוץ, נראה אם אני אצליח להגיע לפסל בלי לחטוף התקפת לב בדרך." גיחך ודהר הלאה בקלילות מעוררת קנאה.

חמי קם באנחה, "לא להאמין שהוא צעיר ממני רק בשנתיים, אני נראה כמו סבא שלו."

"אל תגזים, בקושי אחיו הגדול והשלומפר." ניסיתי לנחם, מתאפק לא לצחוק כי חמי, למרות שלא היה בלונדיני זוהר ומוקפד כמו סטפן נראה ממש בסדר גם בבגדים הפשוטים שלבש בדרך כלל.

"תודה רבה דודו." ניסה חמי להעמיד פנים שהוא נעלב, אבל החיוך שלו הסגיר שהוא לא רציני.

בדרך חזרה הוא שוחח שיחה ארוכה עם בוריס ונזף בו שלא סיפר לו כלום על סטפן. חלק גדול מהשיחה שלהם הייתה ברוסית ככה שהבנתי רק רבע ממנה, אבל היה ברור שבוריס מסרב להינזף ודוחה בקלילות את מחאתו של חמי, וכמובן שלא טרח לענות לחמי שחקר, די בחוצפה לעניות דעתי, איפה בדיוק סטפן ישן.

***

נפגשתי שוב עם סטפן בסדר פסח. חמי ואורה החליטו להזמין את כול מכיריהם וחבריהם לסדר פסח אלטרנטיבי. "זה יהיה פיצוי על הסדר פסח העלוב שהיה לנו בשנה שעברה." אמר חמי, וסיפר שסטפן קיבל את החיסון השני שגרם לו לחלות קצת, אבל עכשיו הוא ממש בסדר והוא נענה בשמחה להזמנה לסדר פסח.

"מה זאת אומרת אלטרנטיבי?" חקרתי בדאגה.

"תהיה הגדה כמו בקיבוץ יגור, פחות או יותר. הרבה שירים ומעט ארמית, וכמובן שהמון אוכל. סולי התחיל לבשל כבר בשבוע שעבר, יהיה כיף גדול ובלי יותר מידי ניג'וסים דתיים." הבטיח חמי ולמרבה ההקלה קיים את כל הבטחותיו. אורה וחמי הזמינו את כל מכריהם ולשמחתי גם יוני הצטרף. בהתחלה הוא קצת היסס כי רצה להיות עם הבן שלו בסדר פסח, אבל אשתו לקחה את הילד למשפחה של החבר שלה וממש לא התחשק לו להצטרף אליהם, ולכן הוא נישאר איתי, וככה יצא שהוא ראה לראשונה את סטפן דווקא בסדר פסח.

יוני התחבר איתו מיד, והם הפכו לחברים טובים במהירות הבזק. עוד בחול המועד הם התחילו לרוץ כל בוקר יחד, ויצאו ממש מוקדם, חוזרים מהריצה רק כשאני וחמי יצאנו עם הכלבים. פתאום קלטתי שהם מתכתבים המון בווטסאפ, בעיקר לפני השינה, ושסטפן קופץ כל כמה ימים לבקר את יוני בטכניון ואוכל איתו שם ארוחת צהריים. יוני אף פעם לא ניסה להסתיר את החברות המתפתחת שלהם, וכשהתחלתי למחות ולגלות סימני קנאה הוא פשוט צחק ואמר לי להפסיק להיות טמבל.

"גם אם הוא לא מזדיין איתו זה עדיין נורא מעצבן." התוודיתי בפני חמי.

"אבל למה אסור ליוני שיהיו לו חברים, מה, לך אין חברים? מה היית אומר אם יוני היה מתלונן שאתה הולך איתי כל בוקר?"

"למה שהוא יתלונן? אנחנו סך הכל מטיילים עם הכלבים."

"ומדברים כל הזמן ומתייעצים זה בזה."

"נו, אז? אתה חושב שזה מה שיוני עושה עם סטפן, מתייעץ איתו?"

"לא יודע, אבל אם תעשה ליוני סקנדלים כי הוא בקשר ידידותי עם עוד בן אדם חוץ ממך זה לא ייגמר טוב."

"אני יודע, ולא אכפת לי שיש לו חברים, למה שזה יפריע לי? מפריע לי רק הקשר עם סטפן כי... כי... לא יודע למה בדיוק אבל זה מפריע לי."

"אולי כי סטפן גם הומו, וגם נטול בן זוג, וגם בחור מאוד נאה?"

"כן, אבל לא רק, מה שבאמת מפריע לי זה שהם מתנהגים כמו זוג מאוהב. הוא ישן איתי, אבל לא נרדם לפני שהוא אומר לסטפן לילה טוב, וכל הזמן מספר לי מה סטפן אמר, ומה סטפן חושב, ומה דעתו של סטפן על כל מיני דברים, לא משנה על מה אנחנו מדברים הוא תמיד מוצא סיבות לתקוע את הסטפן הזה לכל שיחה שלנו, וכן, אם סטפן היה שמן, קירח ומכוער זה היה מפריע לי הרבה פחות. מתי הנודניק הזה יחזור כבר לאמריקה? יש מצב שתברר אצל בוריס? הוא בטח יודע."

"בסדר." הסכים חמי, "אני אברר, אבל דודו, גם אם יוני חטף קראש קטן על סטפן זו לא סיבה להתרגז כל כך, ואם אתה באמת אוהב אותו..."

"האמת, אני כבר לא יודע, חשבתי שכן, אבל מה יש לי לאהוב מישהו שכל כך דלוק על בן אדם אחר שבמקרה הוא יפה ומשכיל ומוצלח הרבה יותר ממני?" התמרמרתי, יודע שאני נשמע קנאי ודפוק ובכל זאת מתקשה להתאפק.

"אל תגזים דודו, סטפן בסדר, אבל גם לך לא חסר כלום."

"תודה חמי, ותדע שמה שהכי מעצבן אותי זה שיוני יודע כמה מפריע לי הקשר שלו עם סטפן, וכמה זה גורם לי להרגיש חרא, ובכל זאת הוא ממשיך ופשוט מזלזל ברגשות שלי, וזה בעיני בגידה יותר גרועה מאשר סתם זיון עם מישהו."

"אני מבין." אמר חמי אחרי שחשב קצת על מה שאמרתי, "ולדעתי דודו אתה צריך להגיד את זה ליוני, לא לי."

"טוב." הסכמתי, "אני אדבר איתו, אבל בכל מקרה תבדוק עם בוריס מה קורה עם סטפן."

"אני אבדוק." הבטיח חמי, "ואתה תפסיק לשמור דברים בבטן, תדבר איתו ותנסה לדבר בהיגיון ולא סתם לצעוק."

הסכמתי עם חמי שעדיף לדבר בשלווה ולהישאר רגוע ולא לצעוק, אבל התקשיתי בכך בגלל שתי סיבות, ראשית היה לי קשה למצוא זמן מתאים לדבר עם יוני כי הוא היה עסוק מאוד, וכשכבר הגיע הביתה היה נרדם עוד לפני שהייתי מספיק לדבר, וכשכבר הצלחתי לתפוס אותו לא עייף ולא עסוק וניסיתי לשפוך לפניו את ליבי הוא היה מתחיל לנשק אותי, ולספר לי כמה התגעגע אלי וכמה חבל שהוא כל כך עסוק בעבודה, ובלימודים ובמבחנים, וכמה חבל שיש לנו כל כך מעט זמן יחד, וכל מה שרציתי לדבר עליו היה פורח מראשי, וזה היה נגמר בסקס נהדר ואחריו שינה שלווה, ולמחרת בבוקר הוא שוב היה ממהר ונחפז, וחוזר חלילה.

"יש לנו כל כך מעט זמן פנוי יחד," התלוננתי בפני חמי, "וכשאנחנו כבר לבד בשקט ובפרטיות אנחנו אה... אנחנו לא מדברים באמת אלא..."

חמי הבין וצחק והעיר שאולי עדיף לעשות אהבה ולא מלחמה, ובכלל, סייג לחוכמה שתיקה, ולא על הכל צריך לדבר.

"אבל אתה אמרת שאני צריך לדבר איתו אם הקשר שלו עם סטפן מפריע לי." מחיתי.

"נכון," הסכים חמי, "אבל מאחר וסטפן כבר קנה כרטיס טיסה חזרה והוא עומד לנסוע עוד לפני יום השואה כי הוא פשוט שונא את הפסטיבל הזה שעושים בארץ מימי זיכרון, אז אולי באמת עדיף לשתוק."

"זה מה שהוא אמר, שהוא שונא את יום השואה ויום הזיכרון ובגלל זה הוא עוזב את הארץ? איזה זבל." נעלבתי בשם יום השואה למרות שהאמת, גם אני לא ממש אוהב את הרצף שובר הלב והמתיש של יום שואה ויום זיכרון לחללי צה"ל, ומיד אחר כך יום העצמאות. הייתי אמור להתרגל אבל במקום כל שנה זה קשה לי יותר, וגם חמי הודה שהוא מתקשה לפעמים לעמוד בזה ובורח לנטפליקס, או סתם הולך לישון במקום לראות טלוויזיה.

"הוא לא זבל." הרגיע, "זה באמת יום די קשה, ואם תביא בחשבון שסטפן לא יהודי אז אפשר להבין למה הוא מעדיף לברוח, גם לי מתחשק לפעמים לברוח, אבל אז אני נזכר בסבא ובסבתא שלי שהיו ניצולי שואה, ובכל החברים שנהרגו במלחמה..." הוא נאנח, "קשה להיות יהודי וגם להיות ישראלי זה לא פיקניק."

"לגמרי." הסכמתי.

באותו ערב יוני הגיע מוקדם מהרגיל וסיפר לי שמחר סטפן נוסע חזרה, ואיזה מזל שהוא החליט לחזור לבוסטון בדיוק עכשיו כשהתחיל להיות חם, והוא לא יצטרך לרוץ יותר כל בוקר כי ממש נמאס לו מכל הספורט הזה, והוא שונא להזיע, ומעדיף לבלות את שעות הבוקר במיטה איתי, ולא בריצה בין הג'בלאות.

"אז למה המשכת לרוץ איתו כל בוקר?" התפלאתי.

"כי לא היה לי נעים ממנו, ורציתי להיות ספורטיבי וחטוב כמוהו, אבל..." הוא נאנח ומשך אותי אליו, "מאז שהתחיל שעון הקיץ זה נעשה כל כך קשה, אין ברירה, תצטרך לסבול אותי שמן ומוזנח."

"או שתתחיל ללכת כל בוקר איתי ועם חמי."

"באמת? זה לא יפריע לכם שאני אדחף בינכם?"

"בטח שלא, למה שזה יפריע?"

"כי... חשבתי ש... אתם כאלה חברים טובים, ואתה כל פעם מזכיר את חמי ומתייעץ איתו, ומספר מה דעתו על כל דבר ו..." הוא היסס לפני שהודה שהוא קצת קינא בקשר שלי עם חמי, "ולא שאני חושב שעשיתם משהו חוץ מלדבר, אבל... מה אתה צוחק? מה מצחיק במה שאמרתי?"

"שום דבר חוץ מזה שגם אני חשבתי אותו דבר עליך ועל סטפן."

"מה חשבת? שיש לי קראש על סטפן?"

"אה... כן."

"וקינאת?" חייך יוני באושר.

"כן, קצת, בעצם הרבה יותר מקצת."

"באמת? איזה חמוד אתה." הסתער עלי יוני בנשיקות, ויותר לא דיברנו כי כמו שחמי אמר לפעמים עדיף לעשות אהבה ולא לדבר.



יום ראשון, 21 במרץ 2021

8. למה אני?

 קשה יש רק בלחם 

"באמת כל הכבוד לו." אמר חמי בהתפעלות שהיה בה אולי אפילו שמץ של קנאה? "בטח היה לו ממש קשה להגיע ללימודים בטכניון בלי שום תמיכה משפחתית, חבל שלי לא היה די שכל ואופי כשהייתי בגילו להשקיע יותר זמן בלימודים, וזה גם סיפור נורא יקר, להיות סטודנט."

"טוב, הוא גם עבד תוך כדי כך." אמרתי, "וחוץ מזה הוא קיבל מלגה לתלמידים מצטיינים, ועוד אחת לחייל קרבי משוחרר, הוא באמת בחור חרוץ ויש לו המון מרץ, לידו אני סתם אפס חסר השכלה." חשפתי את רגשות הנחיתות שאני גורר אחרי עוד מילדותי.

"אל תגזים." טפח חמי על כתפי בחיבה, "אתה ממש לא אפס, וחוץ מזה הרי גם אתה למדת, מה באמת קורה עם הלימודים שלך?"

"כלום, תקועים. האמת, הם משעממים נורא, ולא בא לי עליהם. יכול להיות שיש לי הפרעת קשב? אני מתקשה מאוד להתרכז."

"יכול להיות, אפשר לבדוק את זה, גם בעבודה אתה מתקשה להתרכז?"

"לא, אבל בעבודה אני מתרוצץ לפה ולשם ולא יושב יותר מידי מול המחשב. אני לא אוהב לשבת כל הזמן עם הראש במסך."

חמי חייך ואמר שצריך כל מיני סוגים וטוב שיש גם אנשים כמוני, ומעולה שיש אנשים כמו יוני שעושים הכל כדי ללמוד ולהתקדם בחיים.

***

נזכרתי בשיחה עם חמי כשערב אחד צלצל הנייד של יוני שהעיף מבט בשם המתקשר ומיד נדרך, קפץ מכיסאו ויצא החוצה, משאיר אותי לבד מול החביתה המתקררת שלו. זה לא היה יוצא דופן שניהלנו שיחות בנייד מחוץ לבית, ולפעמים אפילו עלינו במדרגות לחצר של דודה אלה, שם הקליטה הייתה טובה יותר. מה שהיה מוזר הייתה הדריכות החשודה הזו שבה הגיב, והחיפזון בו יצא מהר החוצה בלי לנסות אפילו לבדוק אולי יש קליטה, לפעמים יכולנו לדבר מהבית ולפעמים לא, אבל הוא אפילו לא ניסה, וגם כשחזר אחרי כמה דקות הוא לא התיישב לסיים את ארוחתו אלא הסתלק לשירותים וישב שם זמן רב.

"משהו אצלו השתנה אחרי השיחה המסתורית הזו." סיפרתי לחמי שהפכתי אותו, שלא בטובתו, לכותל המערבי שלי.

"איזה משהו?" תהה חמי, "הוא נעשה עצבני, כועס ממורמר, אולי עצוב?"

"לא עצבני ולא כועס, אבל פשוט... לא יודע, אני מרגיש שהוא מתאמץ להתנהג כרגיל, והוא באמת מתנהג כמו תמיד, אבל זה לא בא לו טבעי אם אתה מבין מה אני אומר."

"האמת שלא, אז הוא מתנהג כרגיל או לא?"

"כן ולא." נאנחתי.

"עכשיו הבנתי הכל." גיחך חמי, וכשראה שאני מתבאס מהתשובה שלו חזר וניסה שוב, "אתה מרגיש שיוני מוטרד מסיבה כל שהיא אבל לא רוצה לספר לך למה, ומתאמץ להתנהג כאילו לא קרה כלום, וזה מטריד אותך כי אתה מרגיש את הזיוף."

"הוא אמר שהוא יחזור מאוחר היום, הוא לא יודע מתי בדיוק, ואני בטוח שזה בגלל השיחה ההיא מאתמול, כנראה שיש לו מישהו מהצד."

"אולי, אבל מצד שני יש לשיחה הזו המון הסברים אחרים, למה אתה ישר חושב שהוא בוגד בך?"

"בוגד? אני לא אוהב את הביטוי הזה, זכותו להיות עם מי שהוא רוצה." הפגנתי התחסדות תקינה פוליטית שגרמה לי להרגיש צבוע ושקרן.

"וואלה?" גיחך חמי, "זאת אומרת שלא אכפת לך שהוא יעשה סקס עם אחרים?"  שאל בליגלוג.

"כן, אבל לא אמור להיות לי אכפת." המשכתי להיות צבוע ושקרן.

חמי צחק ואמר לי שאני דביל, ושלא כדאי שישר אקפוץ למסקנות, ולפעמים אין ברירה וצריך פשוט לשבת בשקט ולחכות עד שהכל יתבהר.

"אבל מה עוד זה יכול להיות?" התפוצצתי פתאום, זונח באחת את העמדת הפנים שאני ליברלי ותקין פוליטית, "ובלילה הוא אמר שהוא עייף ולא רצה סקס." הוספתי, מתאפק לא לבכות כמו ילד.

"זה יכול להיות עוד המון דברים אחרים, אולי הוא חייב כסף ופתאום דורשים ממנו להחזיר אותו מיד? הוא בטח לקח איזה הלוואה כדי לממן את הלימודים שלו." ניסה חמי להיות הגיוני ורגוע.

"אולי, לא יודע." עניתי, מדוכדך, "מה שהכי מרגיז אותי זה שהוא מעמיד פנים שהכל כרגיל, וחושב שאני כל כך טיפש שאני לא ארגיש כלום. אני הבן זוג שלו, אני אוהב אותו, למה הוא לא סומך עלי ומספר לי מה הבעיה?"

"יכול להיות שהוא פשוט מתבייש?" תהה חמי.

משכתי בכתפי ושתקתי. ביני לבין עצמי סברתי שחמי סתם מקשקש, יפה מצידו שהוא מנסה לנחם אותי ולהרגיע אותי, אבל הוא סתם מעלה השערות חסרות ביסוס, ואולי עדיף היה שהייתי סותם את הפה ולא מספר לו כלום.

יוני חזר אחרי חצות. שמעתי אותו פותח חרש את הדלת ומתגנב בזהירות למקלחת. שכבתי ער ומתוח, שואל את עצמי אם להמשיך ולהעמיד פנים שאני ישן או לפתוח סוף סוף את הפה ולדרוש הסברים. יוני הפתיע ואחרי שהתקלח המון זמן, ובטח גמר את כל המים החמים, הוא הלך לישון על הספה בחדר האורחים.

שכבתי כמה דקות במיטה, מתוח וכועס ועדיין לא לגמרי מאמין שהוא פשוט הלך לישון בחדר אחר. במשך כדקה קיוויתי שאולי הוא רק הלך להביא משהו, או לבדוק משהו במחשב, ועוד רגע הוא יחזור למיטה שלנו, אבל לא, שמעתי את אנחת הקפיצים של הספה ואחר כך את הנקישה החרישית של מפסק החשמל. הוא פשוט הסתלק לו, הלך לישון בחדר השני והשאיר אותי לבד. זה היה מעליב, פוגע, מרגיז וכל כך לא צודק. לא יכולתי לשכב יותר בשקט, זינקתי מהמיטה, רצתי לחדר האורחים והדלקתי את האור, "אנחנו חייבים לדבר יוני!" הכרזתי בקול.

יוני התיישב, "אתה לא ישן?"

"נראה לך? למה אתה שואל שאלות דביליות, ולמה אתה מתנהג ככה?"

"איך ככה?"

"ככה, כמו איזה שושו מגעיל כזה, ועכשיו אתה הולך לישון לבד, מה עובר עליך? למה אתה לא מדבר איתי? אתה רוצה שניפרד אז תגיד, אל תעשה כל מיני דברים מאחורי הגב שלי, אני שונא את זה." צעקתי, מתאמץ לא לבכות מרוב עלבון ותסכול.

יוני נאנח, "אל תבכה דודו, בבקשה, תפסיק לצעוק עלי ובבקשה תכבה את האור המסנוור הזה."

כיביתי את האור והתיישבתי לצידו, "אני לא בוכה." התרסתי.

"בסדר." ניסה יוני להרגיע, "ואל תצעק."

"אל תגיד לי מה לעשות, למה לא באת למיטה? מה יש לך לישון פה?"

"לא רציתי להעיר אותך."

"שקרן."

"נו, די." ניסה יוני לפייס, וליטף את ברכי, "אתה סתם כועס."

"לא נכון, לא סתם, עם מי דיברת אתמול? מה הבעיה יוני? למה אתה לא מספר לי מה קורה, ואל תגיד שכלום, אני לא טיפש ולא עיוור, יש לך מישהו אחר, אתה רוצה שניפרד?"

"לא, אל תהיה טיפש, בטח שלא, אבל זה מסובך מאוד וקשה לי להסביר." אמר יוני בקול עצוב, והשפיל את ראשו, מתאמץ לא להביט בי.

"קשה יש רק בלחם, קדימה, בוא למיטה ותסביר." אחזתי בכפו ומשכתי אותו אחרי לחדר השינה שלנו.

נשכבנו זה לצד זה והתכסינו בשמיכה. "תביא חיבוק," אמר יוני, הסתובב על הצד ונכרך סביבי, מניח ראש על כתפי, "נורא קר לי." התלונן, מצמיד כפות רגליים קרות אל רגלי, "אני אוהב אותך דודו ומתנצל אם פגעתי בך," התחיל, "אבל..." ושוב השתתק.

"אבל מה?" האצתי בו אחרי שנמאס לי לחכות להמשך, "מה קרה יוני? למה אתה לא מספר?"

"כי אני פוחד שתשנא אותי ולא תרצה אותי אחרי שתדע."

"אחרי שאני אדע מה?"

"מה שעשיתי."

"מה עשית, מתי זה קרה?"

"מזמן, לפני שהכרתי אותך, לפני שהתחתנתי אפילו, זה קרה אחרי שהשתחררתי מהצבא, כמעט לפני עשר שנים. השתחררתי במאי אלפיים אחת עשרה, נרשמתי למכינה והתחלתי לעבוד באיזה מפעל מסריח שייצר קרטונים לאריזות, ובקיץ התחילה המחאה וכמובן שהגעתי לשם ואז פגשתי אותו."

"את מי?"

"אחד, לא חשוב מה השם שלו, הוא היה מבוגר יותר מכולנו, בן חמישים בערך, נראה טוב לגילו ובניגוד אלינו, התפרנים, היה לו תמיד כסף."

"כסף למה?" לא הבנתי.

"בהתחלה לשטויות, הוא תמיד קנה לנו פיצות ובורקסים וגלידות ובירות, היה איזה בחור רוסי אחד, ספורטאי כזה שהוא לקח מידי פעם למלון, אחרים הוא לקח למסעדות ולפעמים לצימרים או לחדרים להשכרה לפי שעות, אנחנו חשבנו על המחאה, ועל מחיר הקוטג', הוא חשב על סקס וכל הזמן חיפש בשר טרי."

"בשר טרי." אמרתי בסלידה, מנסה לכבוש את תחושת הבחילה, "איחס."

"כן," הסכים יוני, "איחס לגמרי, אבל הבעיה הייתה שבסוף הקיץ ובסוף המחאה תפסתי פתאום שבמקום לעבוד ולחסוך כסף להתחלת הלימודים בזבזתי את הזמן והמרץ באוהלים של רוטשילד, היה כיף גדול וגם הייתה לי אשליה, די טיפשית, שהנה אני עוזר לשנות את העולם." הוא חייך בעצב, "הייתי צעיר וטיפש, ובאוקטובר, כשהתחיל הסמסטר, הבנתי שהעולם לא השתנה ושאין לי מספיק כסף לשרוד. יכולתי או ללמוד בלי לאכול, או לאכול בלי ללמוד, והכי גרוע, אם לא הייתי לומד הייתי מפסיד את המלגה, הם שילמו לי את הלימודים שזה יפה מאוד, אבל צריך גם לגור באיזה מקום ולאכול מידי פעם."

"לא יכולת לעבוד וללמוד?"

"לא בהתחלה, בשנה שלישית כבר אפשר, אבל בסמסטרים הראשונים פשוט אין די זמן. הבנתי שאני צריך לדחות את הלימודים בשנה, ובזמן הזה לעבוד כמו משוגע ולחסוך כל גרוש ואז... הסברתי את כל זה לגרי שנתן לי טרמפ לחיפה."

"גרי, ככה קראו לו?"

"כן, גרגורי בעצם, אבל כולנו קראנו לו גרי."

"ומה פתאום הוא נתן לך טרמפ?"

"אנשים נסעו בטרמפים מפה לשם כל הזמן, שאלתי מי נוסע לחיפה והוא אמר שהוא נוסע וכן, הוא ישמח להקפיץ אותי לטכניון, ושאל מה יש לי לחפש שם, ואז הסברתי לו שאני חייב לדחות את הלימודים בשנה בגלל הכסף, והוא אמר שחבל להפסיד שנה, ואם אני מוכן יש לו פתרון בשבילי, אבל אולי כדאי שקודם נלך אליו ונאכל משהו טעים, ואם אני רוצה אני מוזמן להתקלח אצלו, יש לו דירה נחמדה בזיו, ממש ליד הטכניון, והוא ישמח לארח אותי."

יוני השתתק ועצם עיניים, ולרגע חשבתי שהוא פשוט נרדם, אבל אז הוא פתח אותן והמשיך לדבר, "ידעתי שזה לא סתם אירוח תמים, הרי ידעתי מי זה גרי ושמעתי עליו מספיק סיפורים, היה לי ברור שהמקלחת והאוכל יעלו לי, ואולי הייתי צריך לסרב, אבל היינו באמצע כביש שש וממש לא בא לי שהוא יוריד אותי מהאוטו שם, אז רק אמרתי טוב, נראה כזה לא מחייב, ועברתי לדבר על משהו אחר, והפסקתי לחשוב על זה עד שהגענו לחיפה. הוא עלה לזיו בדרך פרויד, חנה בחניה שמורה מתחת לבלוק דירות גדול, לא חדש, אבל שמור יפה, ופתאום היינו אצלו בדירה. דירה יפה ומרווחת. ריהוט מודרני וחדש, הכל נקי ומסודר. המקלחת הנורמאלית הראשונה שלי מאז שהתחילה המחאה. הייתי ממש מטונף ודי מסריח, היה קיץ ממש חם, והיה כזה כיף להתרחץ סוף סוף..." הוא שוב השתתק, ואז המשיך, "שיהיה ברור, הוא לא הכריח אותי או משהו, ממש לא אנס אותי, וגם אם היה רוצה, הייתי צעיר וחזק והוא, למרות שהיה בכושר טוב לגילו, לא היה מצליח... זה בכלל לא היה ככה, אבל עובדה שהוא הציע לי לגור שם בדירה הזו ליד הטכניון ולהיות מין פילגש מוחזקת כזו שלו ואני הסכמתי. הסידור היה שהוא יגיע לשם מידי פעם להזדיין איתי, אולי גם לישון, ובתמורה אני אגור אצלו חינם, אשמור שתמיד יהיה נקי ומסודר, ותמיד יהיה אוכל מוכן ומים חמים, וגם שאני אסכים לארח מידי פעם אנשים שהוא ישלח לדירה."

"אנשים?" תהיתי, "איזה אנשים?"

"חברים שלו בעיקר, או שותפים לעסקים."

"והסכמת?"

הוא הנהן ואז הסתובב בגבו אלי ודחף את ראשו מתחת לכרית, מסתיר ממני את פניו.

"נו, והוא באמת שלח אנשים?"

יוני הנהן.

"אבל... זאת אומרת..." הייתי כל כך נדהם ומופתע ומזועזע עד שהתקשיתי לנסח שאלות, "איך... זה לא הפריע לך ללמוד שפתאום הוא היה בא ו... איך זה עבד?"

"הוא לא היה בא פתאום אלא מודיע, בדרך כלל כמה ימים מראש, ותמיד זה היה בלילה, והאנשים שבאו, לפעמים איתו, אבל בדרך כלל לבד, היו משאירים לי מידי פעם קצת כסף ו... זה נשמע נוראי, אני יודע, אבל רובם היו מאוד נחמדים ומנומסים, נורא הדליק אותם שאני אתיופי, והם גם היו די מבוגרים אז... לא היה מי יודע מה סקס, בעיקר מציצות וסתם... סתם התמזמזות. היה רק אחד ש... לא חשוב."

"כמה זמן גרת שם, בדירת הזיונים הזו?"

"שנתיים. בקיץ, אחרי השנה השנייה של הלימודים, התחלתי לעבוד כמתרגל בסמסטר קיץ, וגם כמדריך בקייטנת מחשבים, והצלחתי להשיג דירה במעונות."

"מה גרי אמר כשעזבת?"

"כלום, הוא בין כה תכנן להשכיר את הדירה הזו ולעבור לגור באוקראינה, באודסה נדמה לי, זה מה שהוא אמר, שחסכתי לו לבקש ממני לצאת. הוא אפילו נתן לי את הרכב שלו לסוף שבוע אחד כדי לעזור לי להעביר את הדברים שלי."

"זה היה הוא שהתקשר אליך אתמול?"

"לא, מי שהתקשר היה אחד האורחים של גרי."

"ההוא שאמרת שלא חשוב?"

"כן."

"מה הוא רצה יוני?"

"רצה לפגוש אותי שוב, שנעשה עוד פעם את הדברים האלה שהוא אוהב."

"איזה דברים?"

"לא משנה, אני לא רוצה לדבר על זה."

"ומה אמרת לו?"

"אמרתי שאני לא רוצה, אבל הוא התעקש וביקש לפחות פגישה."

"ונפגשת איתו?"

"כן, נפגשנו בבית מלון בחיפה, בלובי של דן פנורמה, הוא רצה שאני אעלה איתו לחדר ולא הסכמתי, איימתי עליו שאם הוא יתקשר אלי שוב אני אתלונן עליו במשטרה ואלשין שהוא הציע לי סמים וברחתי. אחר כך הסתובבתי קצת בטיילת ובגן של יפה נוף וחשבתי מה לעשות ואיך לספר לך, ובסוף חזרתי הביתה."

"אבל למה לא באת למיטה לישון איתי?"

"חשבתי שאתה ישן ולא רציתי להעיר אותך." יוני התיישב וגישש אחרי נעלי הבית שלו.

"מה אתה עושה, לאן אתה הולך שוב?"

"להתקלח, אני מרגיש מלוכלך."

"מה מלוכלך? אבל התקלחת לא מזמן."

"בכל זאת אני מרגיש מלוכלך."

"אתה לא, וחוץ מזה נראה לי שגמרת את כל המים החמים, די יוני, אל תברח, תשכב לידי ותן לי לחמם אותך, אתה קפוא, נו די, תשכב בשקט ותירגע, אתה תהיה הרוג מחר, די, אל תבכה חמוד."

יוני כבש את פניו בחזי והתייפח עד שנרדם, מותש. לקח לי המון זמן להירדם גם כן, אבל קמתי כרגיל בשש והספקתי לתפוס את חמי בדיוק כשהוא יצא מהבית. החלטתי לא לספר לו שום דבר ממה שיוני גילה לי, אבל ברגע שהוא העיר כבדרך אגב שאני נראה ממש עייף, ושאל אם אני חולה הסיפור התפרץ מתוכי כאילו בעל כורחי.

"אולי הייתי צריך לזרוק אותו מהמיטה ולסרב לישון איתו?" התייעצתי עם חמי שהקשיב לי בשקט ונראה מודאג ועצוב יותר ככל שהסיפור שלי נמשך.

"לא, טוב עשית שחיבקת אותו וניחמת אותו." השיב מיד, "אתה עוד אוהב אותו דודו?"

"כן, אני חושב שכן, אבל... מה אתה חושב שהאיש הזה שהתקשר רצה ממנו?"

"לא יודע, אבל אם יוני לא רצה לדבר על זה כנראה שיותר טוב שלא נדע."

"אתה לא חושב שאני צריך להיפרד ממנו חמי?"

"איך אני יכול לדעת מה אתה צריך לעשות? זה משהו שרק אתה יכול לדעת."

"אם רוני היה עושה דבר כזה מה היית עושה?"

"רוני לא היה עושה דבר כזה כי יש לו הורים שתמיד... אני מתכוון שהיו לו הורים... לרוני תמיד היה גב משפחתי חזק, לפעמים חזק מידי, אבל הוא אף פעם לא היה מגיע למצב כזה של להיות בלי כסף ובלי עזרה, אני לעומת זאת..." קולו גווע לפני שסיים את דבריו.

"אתה חמי?" נדהמתי, "מה אתה? תספר לי?" תבעתי.

"אין לי כוח לדבר על זה, ובכלל, למי אכפת? זה קרה כל כך מזמן."

"בכל זאת." הפצרתי.

"כתבתי על זה מספיק פעמים בבלוג, אם החיים שלי כל כך מעניינים אותך אתה מוזמן לקרוא בבלוג שלי, אבל תוריד קודם את האבק כי מזמן לא נכנסתי אליו." חייך חמי.

"איך קוראים לבלוג? איפה אני מוצא אותו?" התלהבתי.

"תחפש בוורדפרס את הבלוג של מספר סיפורים, או אולי מדביק תוויות? לא זוכר כבר, ושיהיה לך בהצלחה כי כשהייתי צעיר היה לי המון זמן ומרץ, אחרי שנמרוד נולד הורדתי הילוך, וכיום אני בקושי כותב משהו."

"אני אקרא הכל." הבטחתי וקיימתי, אבל קודם הייתי צריך לדבר עם יוני. תפסתי אותו בדרך החוצה ובלי לבזבז זמן חיבקתי אותו חזק ונישקתי אותו בהתלהבות, "היום אתה לומד או עובד?" שאלתי.

"גם וגם, בבוקר אני בעבודה ואחרי הצהריים לומד, אני אחזור בערך בשמונה בערב." הציץ בי יוני במבט ספק שואל ספק מודאג.

"חכה רגע, אני אכין לך סנדוויץ' ובערב תחכה לך ארוחה חמה." הבטחתי והתחלתי להכין כריכים, אורז אותם בקופסא מיוחדת המיועדת לשמור אותם טריים, הוספתי גם פרי וגם חטיף מתוק ושילחתי את יוני לדרכו בנשיקה.

אחר כך התארגנתי ויצאתי גם כן לעבודה. אחרי שעשיתי כמה דברים שהייתי חייב לעשות התיישבתי מול המחשב וחיפשתי את הבלוג של חמי. מצאתי אותו בקלות, התחלתי לקרוא, ולא עזבתי עד שהגיע הזמן ללכת הביתה.


יום חמישי, 11 במרץ 2021

7. למה אני?

 ביקור פתע

למרות הלילה הסוער שעבר עלי התעוררתי מוקדם כרגיל וגיליתי לרווחתי שהאורחים הליליים שלנו פרשו ברוב התחשבות לחדר האורחים. יוני נשאר לצידי מכורבל בשמיכה, גבו אלי. הלכתי להשתין וכשיצאתי שמעתי את תות מגרד את הדלת ונובח בניסיון להעיר אותי. איזה חמוד חשבתי לעצמי, פתחתי לו את הדלת, העליתי על עצמי בחיפזון את האימונית הבלויה שנהגתי לטייל איתה בבוקר וחפזתי החוצה. כפי שחששתי חמי כבר הסתלק והיה עלי לרוץ מהר, תות רץ בזריזות בעקבותיי כדי להשיג אותו.

"הנה אתה דודו." האיר לי חמי פנים בחביבות, "והנה תות." הוסיף וליטף את הכלב המתנשף, "רוצה לשתות?" הציע לו ושפך מעט מים לקערת המים המתקפלת שנשא איתו בתרמיל. תות שתה ברצון ואחריו הגיעו גם טופי ורוקי שגם הם רצו פתאום לשתות.

עמדנו והבטנו בכלבים, חמי רגוע ושקט כהרגלו ואני מתנשף עדיין מעט, ומתלבט אם לספר לו מה קרה הלילה וחשוב מכך, כמה לספר?

"נהנית ממסיבת פורים?" שאל חמי ואסף את הקערה שהתרוקנה, מקפל ומנער ומכניס אותה בקפדנות לתרמיל.

"כן, בטח. היה ממש נחמד והילדים נהנו מאוד." חייכתי חיוך אווילי, מהנהן בראשי הכואב. "שתיתי קצת יותר מידי," הוספתי, "ובלילה... אני חושב שהייתי באורגיה." התפרצה ממני פתאום האמת.

"כן, שמתי לב שדניס ונבו ישנו אצלכם." העיר חמי בטון ניטראלי מעצבן, "אתה בסדר?" סקר את פני.

"אני לא יודע, לא כל כך בעצם, אני חושב שיוני נהנה יותר ממני, אתה חושב שהוא תכנן את זה חמי?"

"אני חושב שכן, אבל אולי אני טועה, לדעתי אתה צריך לדבר איתו על זה, לא איתי."

"אני לא מצליח לדבר איתו חמי, והכי גרוע זה שאתמול הבנתי שאני אוהב אותו, וזה מסבך הכל עוד יותר."

"רק אתמול הבנת?" לא הצליח חמי להתאפק מלחייך, ומיד ליטף קלות את כתפי, התנצל והסביר שהוא לא צוחק עלי והוסיף שהוא מבין.

"מבין מה? כי אני לא מבין כלום." התלוננתי.

"אם זה מנחם אותך אף אחד לא מבין כלום, הרוב פשוט מעמידים פנים, או שהם פשוט טיפשים וצעירים מידי בשביל לדעת שהם לא יודעים. אתה מבין על מה אני מדבר?"

"למרבה הפלא כן." אמרתי, ובאמת הבנתי, נדמה לי.

אחר כך דיברנו על פורנו. רציתי שחמי יסביר לי מה הקטע הזה ולמה כולם נהנים ורק אני לא.

"גם אני לא אוהב פורנו." הרגיע אותי חמי, ואמר שהוא ממש לא מבין מה יש ליהנות מהזיוף המגעיל הזה. "זה פשוט מביך, אני לא מבין מה הקטע." הודה.

"גם אני לא, אבל נבו ודניס ממש התחרמנו בגלל הסרט שהם הביאו, ויוני נסחף אחריהם, ואחר כך גם אני."

"הם לא הכריחו אותך אני מקווה?" קימט חמי מצח מודאג.

"לא, זאת אומרת, לא קשרו אותי או החזיקו בכוח, אבל... קשה להסביר."

"לחץ חברתי." אמר חמי בחביבות, "קורה לכל אחד, אל תיקח ללב."

"בסדר, הכל בסדר." ניסיתי לחייך חיוך מרגיע, אבל יצאה לי העוויה אומללה.

"דודו, אתה חייב לשוחח עם יוני בכנות, להבהיר לו מה אתה מרגיש, אני יודע שזה קשה אבל אין דרך אחרת."

"בסדר." הסכמתי, אבל רק בערב הצלחתי לשבת מול יוני ולהגיד שמה שקרה אתמול בלילה בלבל אותי ואני לא רוצה שזה יקרה שוב.

"חשבתי שנהנית," אמר יוני, "נראית כאילו היה לך כיף."

"היה לי, אבל... אני רוצה שתדע יוני שאני... לא יודע מה אני, אבל לא מתאים לי הקטע הזה שוב."

"אתה כועס עלי?" הניח יוני יד על כפי ונראה מודאג.

"לא, זאת אומרת... אתה עושה דברים כאלה הרבה פעמים? זה מוצא חן בעיניך?"

"אה... פעם התלהבתי מאוד, אבל עם הזמן... האמת היא שקצת עברתי את הגיל לקטעים האלה."

"אז למה?"

"בגללך חמוד, אני רואה איך אתה מסתכל על גברים ואני יודע שאין לך הרבה ניסיון ולכן חשבתי..."

"אז לא חשבת טוב." התפרצתי, ופתאום היו לי דמעות בעיניים, "ואני שונא פורנו יוני, זה נראה לי כל כך משפיל ועלוב, ובכלל לא מחרמן."

"באמת?" התחיל יוני לחייך, "אז מה אתה כן אוהב?"

"אותך." נפלטה לי האמת בלי שהספקתי לחשוב קודם אם זה רעיון טוב, "זאת אומרת, זה לא אומר שאתה חייב לי משהו יוני, ואתה לא צריך לענות לי, בעצם עדיף שתשכח שאמרתי את זה."

"בסדר, בתנאי שלא תשכח שגם אני אוהב אותך." צחק יוני קפץ מהכיסא, חיבק אותי בכוח וגרר אותי למיטה.

במשך שבוע שלם היינו מאושרים והרגשנו כמו בירח דבש, אבל אז התערב לוח השנה העברי והתחיל להפריע לאושר הפרטי שלנו או בקיצור, עלתה השאלה איפה נהיה בסדר?

במבט לאחור ברור שהייתי טיפש וטעיתי כשלא סיפרתי מיד להורי מה קורה איתי. איכשהו הנחתי שדודה אלה תדליף להם את הידיעה המרעישה שאני הומו, ושיש לי בן זוג, והמלאכה הקשה הזו של יציאה מהארון תוסר מעלי. טעיתי, דודה אלה הקפידה על דיסקרטיות, ובשיחות השבועיות שלה עם אימא סיפרה בהרחבה על הדירה שעזרתי לה לשפץ, וגם זרקה כמה מילים על השותף שלי לדירה שגר איתי כי הוא גרוש עם ילד שבא לבקר מידי פעם, ומשם הפליגה בסיפורים ארוכים על יובל, כמה הוא חכם וחמוד ומתוק, וכמה היא נהנית לשמור עליו מידי פעם, וכמה נחמד לה שיש סביבה כל כך הרבה צעירים נחמדים שדואגים שהיא לא תהיה בודדה.

כל זמן שאימת הקורונה ריחפה עלינו והיו סגרים וקנסות הקפידו הורי להישאר בבית כמה שיותר, וגם כשיצאו זה היה רק למרחק קצר מביתם, אבל אז הגיעו החיסונים ואיתם הגיע גם האביב, הימים התארכו, מזג האוויר התחמם, אחוז ההדבקה ירד והורי, בעיקר אימא יש להודות, נתקפו חשק עז לצאת מהבית ולטייל.

אם אפשר היה הם בטח היו נוסעים כמו תמיד לאירופה המעטירה, אבא אהב את רומניה ואימא את איטליה וצרפת, והם הרבו לטייל שם לפני שהקורונה שינתה את העולם, אבל מאחר ונסיעה לחו"ל לא הייתה אפשרית השנה הם הסתפקו בטיול צנוע יותר לגליל, ושבועיים אחרי פורים הם הפציעו פתאום מול דלת ביתה של דודה אלה, שמחים ומתרוננים והכריזו שהם החליטו לעשות לנו הפתעה.

בדיוק ברגע שהם הגיעו עבדתי בגינה הקדמית של דודה אלה. ניכשתי במרץ עשבים בעוד יוני מלמד את יובל הקטן איך שותלים שתילים באדנית. חמי הביא לנו קרטון שלם מלא פטוניות, ואמנון ותמר, וביקש שנשתול אצלנו כי אצלם נגמר כבר המקום, וגם עזר לנו למלא את האדניות המוזנחות של דודה אלה שקמלו בחורף באדמה לחה וריחנית, והשאיל לנו מעדר פעוט שנועד בדיוק למטרה זו.

כולנו היינו מרוחים בבוץ ולא נראינו ייצוגיים כל כך, אבל מסתבר שלהורי זה לא הפריע, אבא נחפז להפשיל שרוולים ובלי היסוס לקח מעדר והתחיל לחפור סביב כמה שיחי ורדים שפופים שהצטנעו בפינה. "צריך לעשות להם צלחות," הסביר, "ולהשקות טוב, תראה איזה ניצנים יפים, עוד מעט יהיו לכם המון פרחים." הבטיח, וכמו תמיד כשעבד בעבודת כפיים נראה שמח ורגוע יותר.

"גם לי יש המון פרחים." צפצף יובל, וקיבל ברצון את עזרתה של אימא שכרעה לצידו ועזרה לו עם השתילים של הפטוניות.

אחר כך חלצנו את נעלינו המבוצצות, שטפנו ידיים וישבנו עם דודה אלה במרפסת הקדמית לשתות קפה ולאכול עוגות. חמי ואורה הגיעו גם כן עם תבנית עוגיות חמות מהתנור והוזמנו לשבת אתנו. יסמיני הקטנה שהגיעה אתם קראה ליובל לבוא לראות איתה טלוויזיה והם השתלטו על הסלון, הכלבים מתרוצצים סביבם בעוד הם צופים בתכנית החביבה עליהם. היה ממש נחמד וכיף וכולם היו רגועים ומסבירי פנים. אימא השתלטה כדרכה על השיחה, סיפרה איזה טיול יפה עשו, וכמה נהנו מהפריחה והיופי, וכמה הגליל ירוק ויפה, וכמה עשיתי בשכל שעזבתי את העיר הצפופה והמחניקה ובאתי לגור במקום המקסים הזה, ועל הדרך חקרה קלות את יוני בניסיון לעמוד על טיבו ולהבין מי הוא.

יוני יענה בנימוס רב והיה נחמד ורהוט ומשעשע, אבל לא הסגיר שום מידע מפליל. אחרי הקפה עשיתי להורים סיור בדירה החדשה שלי, מודה לאל שיוני בחור מסודר ושכל הבגדים שלו היו בארון הסגור, ככה שאי אפשר לדעת שהוא ישן איתי ולא בחדר השינה השני שהיה, איזה מזל, סגור, והנה אימא כבר מציצה בשעון ועוד רגע היא תגיד שהיה נחמד מאוד, אבל הם חייבים לזוז כי כבר מאוחר, ואז היא קמה לעוד ביקור אחרון בבית השימוש והנה, עוד מעט הם יסתלקו, הרגשתי איך המתח שכיווץ את קיבתי מרגע שהורי צצו מולי בלי אזהרה מתחיל להתרופף, ואז אימא שאלה פתאום בתמימות מחושבת היטב, "אז איפה אתה מתכנן להיות בסדר דודו?"

"אה... אני... עוד לא חשבתי על זה, ואיפה אתם?"

"שרית הזמינה אותנו אליה, היא כללה בהזמנה גם אותך." אמרה אימא וחייכה חיוך נוטה חסד שהדאיג אותי מאוד.

"היא אמרה שהיא תשמח מאוד אם תביא גם בת זוג, וכמובן שגם אלה מוזמנת." הוסיף אבא בתום לב.

"ואני בטוחה שאם תגיע עם בן זוג במקום בת זוג היא לא תתנגד." הטילה אימא פצצה מטווחת היטב.

דודה אלה הניחה יד על לוח ליבה וגנחה חרש, נדהמת ונרעשת, ואולי אפילו קצת מבוהלת, יוני החליף מבט עם חמי ושניהם חייכו אחד אל השני בחשאי, ואורה הגדילה לעשות וצחקקה קלות, ורק אבא התם, נדהם כולו, ושאל את אימא על מה היא מדברת ומה פתאום בן זוג?

אימא לבשה את ההבעה הסלחנית, ותרנית, מרגיזה שפניה לובשות כל פעם שהיא נוכחת שוב לדעת כמה בעלה לא מבין ולא מתמצא בכלום, ואיזה מזל שהוא נשוי לה אחרת הוא היה הולך לאיבוד בעולם הזה, ושאלה את אבא איפה העיניים שלו?

"הם בראש שלי," התרגז אבא, "על מה את מדברת?"

"על זה שכל מי שנכנס לדירה של דודו ויוני רואה מיד שהם ישנים באותה מיטה, וגם בלי לבדוק להם את חדר השינה רואים מיד שהם יחד." הוסיפה, מביטה באבא בתערובת מרגיזה של רחמים ובוז, מבטים שהוא כבר התרגל לספוג כנראה, והשלים אתם, אחרת איך הם היו נשארים נשואים כל כך הרבה שנים?

יוני התעשת ראשון, הודה לאימא על ההזמנה ואמר שהוא לא יודע אם הוא יגיע כי הוא צריך לבדוק קודם עם גרושתו ולברר מה התכניות שלה, ורק אז הוא ידע מה קורה איתו בסדר.

"חשבתי שהיא רוצה לנסוע לצרפת, להורים של החבר החדש שלה, להיות אתם בפסח." התערבה אורה שפיתחה יחסי ידידות מפתיעים עם רינה.

"בתנאי שיפתחו קודם את שדה התעופה." העיר אבא.

"פסח מגיע מיד אחרי הבחירות, ברור שיפתחו." חיוותה אורה את דעתה.

"מה קשורות הבחירות? זה תלוי במצב של הקורונה." הפגין אבא שוב את מידת הניתוק שלו, מעצבן כמו תמיד את אימא. יכול להיות שהוא מעמיד פנים שהוא כזה? לא יכול להיות שהוא לא מבין מה קורה ולמה שדה התעופה סגור לכולם חוץ מלחרדים.

התחיל ויכוח סוער ומיותר לגמרי כי בעצם כולם הסכימו שהכל פוליטי, ושביבי יעשה כל מעשה נוכלות ונבלה כדי לזכות בבחירות, מה שכנראה יצליח לו הפעם, ואם לא אז יהיו עוד בחירות.

"נעשינו כמו איטליה." סיכמה אימא בעצב, הלכה לעוד פיפי אחרון ואחרי שנפרדה מכולנו שוב, והוסיפה נשיקה ליובל המתוק וליסמיני החמודה, הפליגה הביתה בלי שהחלטנו עדיין איפה אנחנו בסדר השנה.

"והנה יצאת מהארון בלי שום מאמץ מיוחד." אמר לי יוני באותו לילה כשרבצנו עייפים מול הטלוויזיה.

"אורה אמרה שלדעתה אימא ידעה, או לפחוד חשדה שאני הומו כבר מזמן." גיליתי לו, ואז צץ במוחי פתאום שיוני מעולם לא סיפר לי איך הוא יצא מהארון.

"לא יצאתי אף פעם." אמר יוני ועיניו חמקו מעיני, "ואני גם לא צריך כי אני לא בקשר עם המשפחה שלי." הוסיף בחיפזון חשוד.

"גם לא עם אימא?"

"לא, היא מתה כשהייתי ילד."

"ומה עם אבא והאחים והאחיות?"

"יש לי רק אחות אחת, צעירה ממני, ועוד חצאי אחים ואחיות שאני לא ממש מכיר." סיפר יוני, "אבא שלי התחתן שוב אחרי שאימא מתה, ונעשה דתי מאוד. אחותי מסתדרת טוב עם האימא החורגת שלנו ועם המשפחה שלה, אני לא. שלחו אותי לפנימייה ומשם ישר לצבא, ושם הפסקתי להעמיד פנים שאני דתי ולכן ניתקו איתי קשר. גם זה שהתחתנתי עם בחורה לא אתיופית ואחר כך גם התגרשתי..." הוא נאנח, "רק רינה ויובל הם המשפחה שלי, בעצם רק יובל."

"ואני גם." חיבקתי אותו, "אל תשכח שגם אני המשפחה שלך יוני."