7. כסף שחור

לא ישנתי היטב באותו לילה, וכשכבר נרדמתי חלמתי חלומות סוערים ומרגיזים. בחלומי הלכתי לאיבוד, נדדתי בשממה קרה, ברחתי משודדים וממפלצות, וכל הזמן דאגתי לילדים וידעתי שאני חייב להתגבר על כל הצרות הללו ולחזור בריא ושלם הביתה כי מחכים לי ילדים שסומכים עלי וזקוקים לי. שכחתי את כל פרטי החלומות הללו ברגע שהתעוררתי, נשארה רק מועקה מכבידה על הלב והידיעה שאני לא יכול להרשות לעצמי לוותר ולהתייאש, זקוקים לי בריא וחזק ורגוע. יש פה ארבעה ילדים ושתי נשים שסומכים עלי, וזה העיקר.

רוקי החמוד לא הופיע בחלומות שלי, אבל ברגע שהתעוררתי, קצת מאוחר מהרגיל, הוא נחפז אלי, דרש שאפתח את הדלת, רץ לחצר, השתין ליד הגדר ומיד חזר הביתה להאיץ בי לשתות כבר את הקפה ולצאת מהר כי הזמן דוחק. אני לא יודע איך הכלב הזה מצליח להלחיץ אותי בלי שיוציא מילה מהפה, אבל עובדה, הוא משדר לי בלי מילים שהוא רוצה טיול, ורוצה אותו עכשיו! למרות העייפות והכבדות שחשתי לא הייתה לי ברירה, סיימתי את הקפה ויצאתי, רוקי רץ לפני ומידי פעם מפנה אלי את ראשו כשואל, מה קורה לך היום? למה אתה הולך כל כך לאט הבוקר?

חזרתי הביתה מותש ומזיע, יכול להיות שאני מפתח איזה מחלה? רק לפני יומיים עשיתי חיסון נגד שפעת, למה אני קווץ' כזה היום? רק שלא אחטוף קורונה, רק זה עוד חסר לי.

להפתעתי רוני היה בבית. הילדים ישבו סביב השולחן, שתו שוקו ואכלו קורנפלקס ורוני עמד ליד השיש והכין לכולם כריכים. "בוקר טוב חמי." האיר לי פנים בחביבות, "אתה רעב, בא לך חביתה?"

"לא, תודה. אין לי זמן, אני צריך להסיע את הילדים לבית ספר."

"היום אימא מסיעה אותנו." חייך אלי נמרוד בשמחה, "כי אירה יצאה מוקדם ולאימא יש פגישה בבית ספר, והחלטנו שהיום ניתן לך לנוח בבוקר."

"באמת יפה מצידכם." אילצתי את עצמי לחייך.

"ורוני לוקח אותי היום לגן." צפצפה יסמין, "ואני רוצה לנעול את המגפיים הוורודים." הכריזה, "אימא מרשה." הוסיפה ליתר ביטחון.

"אבל לא יהיה לך נעים ללכת כל היום עם מגפיים מיני."

"אני יודעת, אני לוקחת איתי נעלי בית, אני רוצה את הוורודות!" צעקה יסמין ורצה מהר לחדרה להביא את נעלי הבית הוורודות שלה.

"כאילו שיש לה נעלי בית בצבע אחר." גיחך נמרוד משועשע מהדבקות של אחותו הקטנה בצבע הוורוד על כל גווניו.

רוקי הניח בזהירות את סנטרו על ברכי, מזכיר לי בלי מילים שהוא עדיין לא אכל ארוחת בוקר. שפכתי אוכל לקעריתו, הוספתי שאריות קוטג' כמעט פג תוקף, והחלפתי לו את המים. בינתיים אורה ירדה במדרגות לבושה יפה, מאופרת ומסורקת ואפילו נושאת תיק. "סוף סוף אני הולכת לעבודה." הכריזה בהתרגשות, "קדימה ילדים, כבר שבע וחצי." הילדים יצאו אחריה, משאירים כרגיל שולחן דביק והמון צלחות וכפות מלוכלכות. רוני התחיל לאסוף הכל, אבל מיני קיפצה סביבו ודרשה לצאת עכשיו כי כבר מאוחר.

"צא איתה, אני כבר אסדר הכל." לקחתי מידו מגדל של קעריות חרסינה עם שאריות קורנפלקס.

"תודה חמי." אמר רוני והוסיף חיוך זהיר, "אני כבר חוזר." הבטיח ויצא יד ביד עם יסמין שדילגה לצידו בעליצות, מתגאה במגפיים הוורודים והחמודים שלה.

הוא חזר אחרי רבע שעה, ועד אז המטבח שוב היה מסודר ונקי, והמדיח זמזם לו בנחת, שוטף את כלי ארוחת הבוקר.

"מיני כל כך חמודה עם כל הוורוד הזה, אני לא זוכר שלצילי הייתה תקופה ורודה כזו." העיר והתיישב.

"צילי פחות מתפנקת ומתגנדרת מיסמין." הסכמתי והתיישבתי מולו, "זה שהן בנות לא אומר שיש להן אותו אופי."

"ממש לא." אישר רוני, הושיט את ידו ואחז בכף ידי, "הן שונות זו מזו כמו שאנחנו שונים." העיר ושילב את אצבעותיו באלו שלי, "עשיתי טעות נוראית, ממש שטות, ואני מצטער מאוד ומבקש סליחה חמי."

"בסדר." רטנתי.

"אני לא אאשים אותך אם תחליט להעיף אותי מהבית בגלל מה שעשיתי." המשיך רוני.

"איך אני יכול להעיף אותך? זה גם הבית שלך."

"טוב, לא מהבית, אבל מהמיטה שלך."

"למה לי? הרי בין כה וכה... מאז הקורונה לא קורה אצלנו יותר מידי במיטה, אז מה הטעם?"

להפתעתי עיניו התמלאו פתאום דמעות, "אל תגיד מה הטעם, בטח שיש טעם, אני אוהב אותך מנחם, ואני יודע שלאחרונה... אני יודע שפישלתי קשות ואכזבתי אותך, אבל..." הוא השתתק ושקע במחשבות ואז המשיך, "זה לא מאז הקורונה, זה מאז שאימא שלי נפטרה, אתה מבין?"

"האמת שלא, ברור שכואב לך מאוד שאימא שלך הלכה לעולמה, ועוד בצורה איומה כזו, וברור שאתה מתאבל ואפילו קצת מאשים את עצמך למרות שלא בצדק, אבל למה הלכת ובזבזת את כל החסכונות שלנו? ועל מה בדיוק?"

"בעיקר על ירוק, וגם על עוד כמה דברים כאלה, אבל הרוב הלך על עישון, הייתי חייב משהו שיעזור לי, שיקל עלי, אתה מבין?"

"לא, אני לא יכול להגיד שאני מבין, ממי קנית את כל החומרים האלה?"

"מאחד, אתה לא מכיר."

"או. קיי. ומאיפה אתה מכיר אותו?"

"ממאור, הבן דוד שלי, גם מאור היה קונה ממנו, אבל מאז שהוא פגש את הבחורה ההיא הוא הפסיק כי היא איימה שתעזוב אותו אם הוא ימשיך להיות סטלן."

"אתה רוצה שאני אאיים עליך שניפרד אם לא תפסיק לעשן?"

הוא גיחך, מפגין פתאום מין עליצות מרושעת, סרת טעם, "אתה יכול לאיים, אבל אני יודע שזה סתם."

עד לרגע הזה הייתי שלו ואפילו אפאטי, אבל הגיחוך המזלזל הזה שלו, וההערה המעצבנת שהעיר הציתו סוף סוף את כעסי, "זה מה שאתה חושב עלי, שאני כל כך שפוט שלך שתוכל לגנוב ממני שמונים אלף שקל שעבדתי בשבילם כמו חמור, ושאני אשתוק ולא אגיד לך כלום?"

רק אז הוא קלט כמה ההערה הפזיזה שלו עצבנה אותי והתנשם בבהלה, מתכווץ בכיסאו. "אני אחזיר לך את הכסף." הבטיח בחיפזון, מתחרט בעליל על דבריו.

"לא צריך, לא התכוונתי להשתמש בכסף הזה בין כה וכה, זה היה כסף שחור ששמרתי ליום... אה..." גמגמתי, מבולבל, כי שיבשתי את הפתגם שרציתי לצטט.

"אתה מתכוון כסף לבן ליום שחור." תיקן רוני בטקט מנומס.

"כן, אבל זה היה כסף שחור שלא שילמתי עליו מס, ולכן... ומאיפה בכלל תביא כל כך הרבה כסף?"

"אני יכול להלוות כסף בשוק האפור." הציע רוני בקלות דעת, יודע בצדק שאתנגד ואכעס ולא אניח לו לחשוב אפילו על רעיון טיפשי כל כך.

"יש את הקרן השתלמות שלי שמשתחררת בעוד חצי שנה, כמה כסף יש שם?"

"חמישים אלף, והחלטנו כבר להשתמש בכסף הזה כדי להחליף רכב."

"ויש את הביטוח חיים שלי שאני יכול לפדות."

"ולשלם שלושים וחמש אחוז מס? באמת תודה רבה, תשכח מזה."

"ממתי אתה מומחה כזה לכספים ולמיסים?"

"אני ממש לא מומחה, רחוק מזה, וממתי אתה מומחה כזה לסמים? ואל תגיד שזה לא סם כי זה כן." קמתי מהכיסא, ראשי פעם בכאב והייתי עייף ומיואש, "די, נמאס לי להתווכח, אני הרוג מעייפות, אני חוזר למיטה." הכרזתי והסתלקתי לחדר השינה. התקלחתי מהר, המים לא היו כל כך חמים, לבשתי חולצת פיז'מה חמימה, הדלקתי בוילר, והתכרבלתי בפוך. רגלי היו קפואות, אבל התעצלתי לקום ולגרוב גרביים.

רוני שעד אותו רגע העסיק את עצמו בכל מיני דברים בחדר השינה השני, שהוא גם חדר עבודה, נכנס לחדר והתחיל להתפשט. "יש מים חמים?" שאל.

"לא כל כך, הדלקתי בוילר רק לפי חצי שעה. תכבה אותו אם אתה הולך להתקלח."

"בסדר." ענה, כיבה את הבוילר, התקלח מהר ושוב הדליק אותו, "אפשר לשכב לידך? גם אני ישנתי מעט מאוד הלילה."

"תעשה מה שבא לך." עניתי בקרירות והתהפכתי בגבי אליו.

רוני לא התייאש מתשובתי והחליק למיטה, "ווי, איזה רגלים קרות יש לך." הצמיד את כפות רגליו החמימות לרגלי, "אתה קפוא." הכריז וחיבק אותי, "אני מבטיח לך שאני לא אגע יותר בירוק." אמר.

"כן, שמענו כבר על ההבטחות שלך." עניתי בנבזות, "שנינו יודעים מה הן שוות, ואני בטוח שחוץ מעישון סמים גם זיינת מהצד, אני מתאר לעצמי שחלק מהכסף הלך גם על זה."

"אני מבין למה אתה חושב ככה, אבל אתה טועה." שמר רוני על קול רגוע, אבל ידו שהחליקה בזהירות מתחת לפיז'מה שלי, מרפרפת בעדינות על חזי, רטטה קלות.

"כמו שאני מכיר אותך אני לא טועה, אבל האמת שלא אכפת לי אם זה נכון או לא, יש לך את החיים שלך ותעשה אתם מה שבא לך." התנערתי ממנו, הודף אותו ממני, "זה כבר לא משנה לי יותר."

האדישות שהפגנתי שברה אותו, הוא היה מצליח להתמודד איתי אם הייתי כועס עליו, צועק ומתלהם, ואפילו מכה אותו, אבל לא היה מסוגל להשלים עם אדישות.

"אל תדבר ככה!" צעק והסתער עלי, נרעש, "די מנחם, אל תגיד דברים כאלה." הפך אותי על גבי ונשכב עלי, אוחז בפרקי ידי מעל לראשי, מתעלם מכך שאני שוקל חמש עשרה קילוגרם יותר ממנו, ויכול להעיף אותו על הרצפה בלי שום מאמץ.

למה לא עשיתי את זה? לא יודע, עובדה שנשארתי לשכב בשקט, מניח לו לספר לי בבכי כמה רע הרגיש מאז שאימו נפטרה, איך ניסה לרפא את הכאב שחש בשתייה ובעישון, ואיך הסתבך עם מישהו שסיפק לו את החומר, אבל רק תמורת מזומן. הוא לקח כל פעם קצת כסף, מבטיח לעצמו שיחזיר הכל עוד מעט, אבל מעולם לא הצליח והכסף הלך ואזל, הלך ואזל, והוא הרגיש שהוא שוקע בביצה של דיכאון ושקרים, ואין לו אף אחד שיוכל לספר לו מה עובר עליו. "הודעתי בעבודה שאני חולה כי החלטתי להפסיק לעשן, והרגשתי ממש חולה בגלל הגמילה, שכבתי אצל מאור, חולה כמו כלב, ואז הגיע הבחור הזה, אמרתי לו שאני מפסיק, שאני לא רוצה להתמסטל יותר, והוא אמר שאין בעיות, אבל צריך לסגור את החשבון, ואני חייב לו עוד כסף, ואם אני לא אחזיר הוא..." רוני נאנח, "כל הזמן לקחתי ממנו בהקפה, הייתי חייב לו ודווקא אז קלטת שאני לוקח ממך, בסדר, גונב ממך, אני נורא מצטער ומתבייש חמי, באמת, סיפרתי הכל לבוריס והוא אמר שאני חייב להפסיק, או להיפרד ממך, ואם אני לא יכול לבד יש כל מיני מקומות כאלה שעוזרים לאנשים להיגמל, אבל אני לא רוצה לעזוב את הבית, ואני לא רוצה להיפרד ממך חמי, אני רוצה להיות שוב כמו שהייתי פעם, אתה חושב שאני יכול?"

"אני בטוח שאם תרצה באמת תצליח להיגמל ולחזור לעצמך. אני מכיר אותך רוני, אתה יכול לעשות הכל אם רק תרצה."

"סליחה שייבשתי אותך כל כך הרבה זמן." אמר רוני, נישק אותי על הפה, גלש מעלי ונשכב לצידי, צמוד אלי, "חיבוקי." ביקש.

שום התעוררות לא נרשמה אצלי, ואני די בטוח שגם אצלו לא. בכל זאת חיבקתי אותו ואמרתי שלא נורא, בין כה וכה לא היה לי חשק בזמן האחרון.

"גם לי לא. כל המצב הדפוק הזה עם הסגרים האלה, והקורונה הזו, והביבי השקרן, הנוכל הזה... איך הסתבכנו ככה? כולנו על הפנים בגלל הזבל הזה."

"מה שנכון נכון." השבתי, והתאפקתי לא להגיד - אמרתי לך.

"אתה אף פעם לא החזקת ממנו, ותמיד אמרת שהוא שקרן, חבל שלא האמנתי לך, אתה ממש שונא אותי חמי?"

"לא, אני סתם עצוב בגלל המצב והכל. אני גם עייף נורא, בוא נישן קצת, בסדר?"

"בסדר." הוא נאנח, "אני אוהב אותך מנחם, אתה אוהב אותי גם?"

"אה... אני... כן, כנראה שכן, נראה לי שכן. בוא נישן כבר רוני."

"בסדר, נישן." הוא טומן את פניו בכתפי, מניח יד על חזי ונרדם מיד. אני נשאר ער עוד כמה דקות אבל לבסוף העייפות גוברת עלי וגם אני נרדם.