יום שישי, 30 ביולי 2021

2. השיבני ואשובה

 


אני מניח שאם דני היה מתעקש לא לספר לי לא הייתי יכול להוציא ממנו את התשובה. הוא חיבב אותי מאוד כמובן, אבל מי שהוא היה קשור אליו באמת היה חמי שתפקד כאבא חלופי בשבילו. אני הייתי יותר מין אח בוגר או דוד, בן אדם נחמד וכייפי, אבל לא יותר. למזלי דני שהיה אז רק בן חמש עשרה לא לקח ברצינות גדולה מידי את ההבטחה שנתן לחמי לשמור את כתובתו החדשה בסוד. הבאתי לו במתנה משחק מחשב חדש ששימח אותו מאוד וכטוב ליבו במשחק הוא גילה לי שחמי עבר לגור בדירה קטנה בקרית עמל. ממש מול בית שערים. סיפר שיש שם קברים עתיקים וגם פסל אבל הוא לא עתיק.

"פסל?" התפלאתי, "איזה מין פסל?"

"נו, פסל כזה של איש על סוס מסתכל על העמק."

"מי מסתכל, הסוס או האיש?" התלוצצתי מפני שידעתי בדיוק לאיזה פסל הוא מתכוון.

"האיש כמובן." הרצין דני, "הוא שומר והערבים רצחו אותו ואז עשו לו פסל, שכחתי איך קראו לו, אבל עד היום המשפחה שלו גרה באותו מקום, והוא זה שגילה שיש קברים של יהודים במקום הזה, בשער העמקים הזה."

"לא שער העמקים אלא בית שערים." תיקנתי, "ולאיש קראו אלכסנדר זייד."

"נכון," אישר דני, "ממתי נעשית חכם כזה." הקניט אותי, "ומתי תחזור לגור עם חמי כבר?"

"לא יודע דני, מתי שהוא ירצה אני חושב."

"הוא כבר רוצה, אפילו כשהוא גר עם מיצי הוא רצה, ועכשיו כשמיצי עזב אז בכלל, עצוב לו לבד והוא גם לא דואג לעצמו כמו שצריך, אפילו אימא אמרה."

"הוא גר עם מיצי?" נדהמתי, "מה פתאום?"

"לא יודע." משך דני בכתפיו, "ככה יצא, אבל זה לא הסתדר והוא לבד עכשיו, אולי תקפוץ לבקר אצלו?"

"זה רעיון." חייכתי אליו, ובמוחי התבשלה כבר תכנית שלמה איך אני מגיע אליו באזרחי, לבוש בגדים יפים, אבל לא מוגזמים, ספורט אלגנט כזה, מתנצל בנימוס על הפאדיחה שעשיתי לו, מספר שנעשיתי סמנכ"ל של חברה ומציע לו שננסה שוב. נכון שחמי לא ממש מתרשם מכל מיני תארים ובגדים ושאר סממני יוקרה, אבל בכל זאת... כשהוא הכיר אותי הייתי סתם סמל ראשון וכשנפרדנו הייתי כבר קצין, אבל סך הכל סרן, והנה, תראו אותי עכשיו. חייכתי לעצמי, מרוצה מאוד מהדרך הארוכה שעשיתי לאחרונה, וכמה שעות אחר כך שגיא התקשר וכל מגדל הקלפים המפואר שבניתי בהבל פה התמוטט על ראשי.

שגיא היה די נבוך וכמעט שהתנצל, לא ממש, אבל די קרוב, וזה היה משהו שמעולם לא ראיתי אותו עושה. הוא הסביר לי שלצערו הרב המצב השתנה כי המכרז שהיינו בטוחים שזכינו בו התבטל פתאום, ולכן אין לנו כסף להעביר את העסק למפרץ חיפה, ובעצם זה דבר טוב כי בגלל הביטול, ובגלל שמסתמן שמתחיל להיווצר משבר כלכלי בארה"ב עדיף שנתקפל.

"נתקפל, מה זאת אומרת נתקפל?" שאלתי, מרגיש די דביל.

שגיא נאנח וליטף קלות את ראשי, הוא הרבה יותר גבוה ממני ולפעמים, למרות שהוא מבוגר ממני רק באיזה שש שבע שנים בערך, הוא מתנהג כאילו שאני ילד קטן, והסביר לי לאט ובסבלנות שאין ברירה והוא חייב לסגור את החברה ולפטר את כל העובדים. חוץ ממני עבדו איתנו רק המזכירה שלו שהיא גם הבת דודה של אשתו ועוד שני בחורים, אחד מבוגר בגיל שישים ומשהו שעזר לנו לסדר ולארוז, והשני ילדון שבקושי השתחרר מהצבא והיה הנהג ולפעמים גם סבל. חוץ ממני כולם עבדו במשרות חלקיות ולא לקחו את העבודה הזאת ברצינות, רק אני ושגיא קרענו את עצמנו ונתנו הכל לחברה והנה, היא נסגרת ואני נשאר בלי כלום, בלי חמי ובלי משכורת וגם בלי דירה.

"אל תעשה פרצוף כזה." הניח שגיא יד מעודדת על כתפי, "מוישה מטייסת קלה מת שאני אחזור לעבוד איתו בגף החדש שהוא מקים, והוא בפירוש ביקש שאני אשתדל להביא גם אותך איתי."

הקצין ששגיא כינה בקלות דעת מוישה היה בעצם קדקוד רציני מאוד בכנף אחת, בכלל לא ידעתי שהוא יודע מי אני. "באמת? אתה בטוח שהוא התכוון אלי?" התפלאתי.

"בטח," הצטחק שגיא, "הוא אמר שהוא חייב אותי להקים את גף המלטי"ם החדש וביקש שאני אעשה שמיניות באוויר אם צריך, אבל חשוב מאוד שאני אביא איתי גם את התימני הקטן והזריז הזה שניהל את המעבדה בלבנון השנייה."

"וואלה." אמרתי, משתדל לא להתלהב יותר מידי.

"כן, וואלה כושי, ואתה יודע מה זה אומר?" שאל שגיא, ומיד ענה, "זה אומר שנכון שבאזרחות לא הלך לנו כל כך, אבל לפחות תהיה לנו עבודה גם בהמשך, ונמשיך להביא משכורת הביתה. לך אולי זה פחות חשוב כי אתה רווק, אבל לי יש אישה וילדים לפרנס ואני אומר ילדים כי אשתי שוב בהיריון."

"מזל טוב." חייכתי אליו.

הוא חייך חזרה, וניסה להיראות מרוצה ורגוע, אבל הרגשתי שדי כואב לו שהגיחה שלו לאזרחות נגמרה בכישלון כזה.

"אולי אחרי שמהשבר באמריקה יסתיים נוכל לנסות שוב?" שאלתי.

"בטח שכן." הבטיח שגיא, "נראה לך שאני אתנוון בחיל האוויר עד הפנסיה? וברגע שאני יוצא לאזרחות אני לוקח אותך איתי כושי, תזכור את זה."

"אחלה." חייכתי אליו ובראש כבר התחלתי לעשות חישובים איך אני מתארגן כדי לחזור לגור עם חמי.

כל עניין ההתקפלות של החברה ופינוי כל הציוד שלנו למחסן נידח אחד באיזה משק צפוני מרוחק שהיה שייך לדוד של שגיא לקח כמה ימים מתישים, ואחר כך היה הסיפור של ההתחיילות מחדש, ולהתארגן שוב בבסיס. גם להסביר להורי מה קרה ומה יהיה איתי היה די מעייף. הם כמובן ישר נבהלו שאני אשאר בלי עבודה, ונרגעו אחרי שהסברתי שאני חוזר לחיל אוויר. ישר הודעתי להם שאני לא חוזר לגור בבית כי יהיה לי חדר בבסיס, ואולי אחר כך אשכור דירה. אולי נדמה לי, אבל איכשהו קיבלתי את הרושם שהם לא ממש הצטערו לשמוע שאני לא אגור אתם שוב. לא שהם היו אומרים משהו אם הייתי מתנחל שוב בחדר הישן שלי, אבל כנראה שגם הורי הבינו סוף סוף שאני מבוגר מידי לגור עם ההורים.

לקח לי כמעט חודש לארגן הכל, ופתאום קלטתי שהתחיל כבר חודש אלול ועוד לא ביקרתי אצל חמי. ידעתי שהוא קודם כל יתנגד וינסה להעיף אותי, אבל קיוויתי שאצליח, לאט לאט, לרכך אותו ולהתגנב שוב לחייו. ביום שבו החלטתי לחזור לחמי קמתי מוקדם, סיימתי את כל המשימות שלי בעבודה, הודעתי שהיום יש לי סידורים ואני יוצא שעתיים קודם, וחזרתי לחדר המעפן שנתנו לי כדי להתלבש יפה ולהתגלח טוב, ולא שכחתי לקחת גם כדור קונצרטה. ארזתי את כל מה שרציתי לקחת בטרולי הגדול שלי ויצאתי לדרך. הייתי ממש עצבני, אבל נחוש וגם די חרמן כי איכשהו, בכל הבלגנים שעברו עלי בחצי השנה האחרונה, לא הצלחתי לארגן לעצמי שום חיי מין, גם כי לא היה לי זמן, וגם כי פשוט לא הייתי מעוניין, לא להאמין, אבל פתאום לא התחשק לי כלום, וככה יצא שדי הרבה זמן לא עשיתי שום דבר חוץ מאשר להביא ביד.

***

מצאתי את הדירה של חמי ממש בקלות למרות שהיא שכנה באיזה בלוק נידח ברחוב צדדי קטן וחבוי בין עצים. איך הסתדרנו פעם בלי וויז באמת שאני לא יודע.

הדירה הייתה קטנה ונחמדה, ועם נוף נהדר של עמק יזרעאל, אבל לא היו לו כמעט רהיטים חוץ מהספה והכורסאות שזכרתי עוד מקרית אתא. חמי נראה מוזנח ורזה, עייף ובודד מאוד, והיה ברור שהוא צריך מישהו שיטפל בו, אם כי הוא כמובן לא היה מוכן להודות בזה. כמו שידעתי הוא דבר ראשון ניסה לגרש אותי, אבל מיד הרגשתי שהוא לא באמת מתכוון לזה. לקח לי די הרבה זמן לשכנע אותו לסקס, בהתחלה הוא ניסה להעמיד פנים שאין לו חשק ושהוא נעשה נזיר או משהו, אבל זו הייתה כמובן שטות גמורה. אחרי כמה ימים של ויכוחים די טיפשיים הוא נכנע כמובן. תוך כמה ימים השבתי ימינו כקדם. חזרתי לטפל בו, נזפתי בו קשות על שהוא הזניח שוב את הבריאות שלו והחזרתי אותו לתלם ושוב היינו זוג והכל היה בסדר, החזרתי עטרה ליושנה ובטח היינו חיים יחד באושר (אם כי לא בעושר) עד עצם היום הזה אם לא הייתי מתחיל שוב עם התעלולים שלי, ושוב חוזר לדפוס המוכר שכבר למדתי לזהות. אני קורא לזה בלב -"וישמן ישורון ויבעט" עדות לחינוך הדתי שלי, ולמי שלא זכה לחינוך כזה הנה ההסבר: ברגע שטוב לי ונעים אני מתחיל להתפרע ולשבור את הכלים, ולנסות דברים חדשים וחיים אחרים רק כדי להיווכח אחרי מאמצים ובזבוז זמן וגרימת כאב וצער, לחמי בעיקר, וגם לי ולעוד אנשים (ומידי פעם גם לאנשות) שרק איתו אני מרגיש נוח וטוב ובבית, וזה לא הוא אלא אני, הפחז כמים והאץ קוצץ שתמיד רוצה עוד ועוד ולא מבין כמה טוב לו עד שהוא לא מצליח לחרב את כל הטוב הזה, ואז נאלץ להפוך עולמות כדי לחזור שוב לבית היחיד שלו, לזה שרק אותו אהבה נפשי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה