יום רביעי, 7 באפריל 2021

9. למה אני? (פרק אחרון)

עשו אהבה ולא מלחמה

כדרכי בכל בוקר הלכתי עם חמי והכלבים לטיול, מספר לו מה הספקתי לקרוא אתמול בבלוג שלו, מנסה להיות מעודן ודיסקרטי ולברר אם כל מה שקראתי קרה באמת. לא כל כך הצלחתי, חמי התחמק ממני די בקלות בטענה שזה קרה מזמן ושהוא כבר שכח ומה זה חשוב בכלל? ואז נשמע קול צעדי ריצה מאחורינו ופתאום הופיע בחור אחד, לבוש רק מכנסי ריצה קצרים וגופייה, כחול עיניים, זהוב עור ושער, יפה וחטוב כמו אל יווני, הוא חייך אלינו, אמר, "שלום חמי, נתראה בפארק." והמשיך לרוץ בקלילות מעוררת קנאה, יפה כמו חלום רטוב ובלתי מציאותי כמותו.

"מי זה?" שאלתי, המום ומוקסם, "אתה מכיר אותו? מאיפה הוא צץ פתאום?"

חמי הצטחק, "זה סטפן, האקס של בוריס, הם נפרדו לפני כמה שנים כי לסטפן נמאס מהמדינה וגם מבוריס כנראה. מעניין מה הוא עושה פה פתאום?"

"אם הוא עדיין אזרח ישראלי הוא בטח בא לקבל חיסון." שיערתי, "איפה הוא היה עד עכשיו?"

"באמריקה, בקליפורניה אם אני לא טועה, ואל תראה אותו כזה כוסון, הוא דוקטור ל... אה... לא זוכר כבר, אבל הוא בחור משכיל ובכלל לא טיפש, עובדה שהוא ברח מפה ברגע שהיה יכול."

"וחזר כשזה נעשה משתלם."

"כן, באמת מוזר, בזמנו הוא טען שהארץ הזו מפגרת ודפוקה ויש בה יותר מידי יהודים דתיים וימניים, הוא ברח לאמריקה הנאורה והמתקדמת ואז הגיע טראמפ, ואחר כך הקורונה... ופתאום ישראל המפגרת מוצלחת יותר מאמריקה הגדולה." הצטחק חמי.

המשכנו ללכת כרגיל ופגשנו את סטפן מתעמל במרץ על הדשא מול הספסל הקבוע שלנו. "אני רואה שאתה עדיין מקפיד לשמור על כושר סטפן," העיר חמי בחביבות, "איך הרגל שלך, מציקה לך עדיין?"

"כמעט שלא." השיב סטפן והתיישב לידנו, מתנשף מעט ונראה עדיין יפה בצורה כמעט בלתי נסבלת.

"מה הבעיה עם הרגל שלך?" סקרתי בעניין את רגליו החשופות שהיו ארוכות, שריריות ושזופות בצבע חום זהוב מעורר תיאבון, מעטה השער הבלונדי הדקיק שצמח עליהן בטוב טעם רק גרם להן להראות מפתות עוד יותר. לא יכולתי שלא להבחין שהוא עטה על עצמו חליפת ריצה יקרה ומעוצבת בצבע כחול שהלמה אותו להפליא. גם נעלי הריצה שלו נראו יוקרתיות וחדשות מאוד בניגוד אלינו שלבשנו סתם אימוניות מרופטות ונעלי התעמלות זולות ודי מתפוררות.

"שברתי את הרגל השמאלית שלי לפני שבע שנים בערך, כשרצתי לא רחוק מפה, זה היה בחורף והיה לי נורא קר, למזלי חמי הגיע והציל אותי."

חמי צחק והעיר שלא צריך להגזים והייתה לו עזרה גם מג'ינג'י שהגיע עם הג'יפ ומבוריס כמובן ובכלל, אף אחד לא מת מרגל שבורה, וגם מקור קשה למות בארץ, אפילו בשיא החורף.

"בבוסטון לעומת זאת אפשר למות מקור די בקלות." נכנס סטפן לדבריו. הוא דיבר עברית מצוינת עם שמץ קליל של מבטא, ספק אמריקאי ספק רוסי.

"מה בוסטון? לא אמרת שאתה בקליפורניה?"

"הייתי, אבל אחרי הפוסט דוק נאלצתי לעבור לבוסטון."

"אתה דוקטור?" התרשמתי, תוהה בן כמה סטפן, ממבט ראשון הוא נראה לי בן שלושים ומשהו, אבל ממבט שני ושלישי... אולי ארבעים, אולי קצת יותר, אבל בן ארבעים שמור היטב ובכושר מעולה.

"מה רע בבוסטון? שמעתי שזו עיר מדהימה." העיר חמי בתום לב.

"נכון, מדהימה, אבל בחורף קר שם נורא, ואפילו עכשיו שזה כאילו אביב עדיין קור כלבים, למי שבא מהארץ נורא קשה להתרגל לזה." סח סטפן בעגמומיות.

"לפחות אין שם דוסים פאנטים, ויהודים עקשנים, וביביסטים פסיכים, ובחירות כל חצי שנה וכל שאר החולירע שיש בארץ." ניסה חמי לנחם.

"נכון, אבל יש להם את החולירות שלהם, הטרמפיסטים הדפוקים, והמון משוגעים עם נשק שמסתובבים חופשי, ואין קופות חולים שאפשר להיכנס ולעשות חיסון בלי בעיות."

"בגלל זה חזרת, בגלל החיסון?"

"גם וגם כי די נמאס לי מאמריקה הזו, מסתבר שהיא לא גליק כזה גדול כמו שחושבים."

"איפה אתה גר, אצל בוריס?"

"כן," הנהן סטפן, "גם אחרי שעזבתי שמרנו על קשר, למזלי הוא התעקש שאני אמשיך לשלם ביטוח לאומי, רק ליתר ביטחון כי באמריקה הביטוח הרפואי יקר בצורה מזעזעת, ומיד כשהגיעו החיסונים הוא הציע לי לחזור להתחסן, בהתחלה חשבתי שזה שטויות, וגם לא כל כך האמנתי בכל הסיפור הזה של הקורונה והחיסונים, אבל עם הזמן..." הוא נאנח בעצב, "המנחה שלי נפטר מקורונה, וגם אשתו ועוד כל מיני מכרים שלי וקולגות שלי חלו, ופתאום קלטתי שזה אמיתי, לא בלוף ונבהלתי. בוריס מיד הציע לי להגיע לפה להתחסן ואפילו סידר לי תור לחיסון."

"יפה מצידו למרות שכיום מספיק שאתה מראה תעודת זהות ישראלית וישר מחסנים אותך."

"כן, זה באמת מדהים, איך דווקא בישראל... הופתעתי לטובה." הודה סטפן.

"כן, כאלה אנחנו," הצטחק חמי, "ברדק ופארטצ' כל הזמן עד שזה מגיע לפיקוח נפש, ופתאום אנחנו מפתיעים אפילו את עצמנו ואגב, פה בקריה הקטנה שלנו יש מעט מאוד חולים, ונפטרו סך הכל שניים או שלושה אנשים. אז מתי עשית את החיסון הראשון?"

"לפני שבועיים, עוד כשהייתי במלונית הקורונה, הייתי אמור להיות שם עוד שבוע, אבל החליטו פתאום לסגור את כל המלוניות ואישרו לי להיות אצל בוריס בתנאי שאני אקפיד על מסכה וריחוק חברתי, בעוד שבוע אני הולך להתחסן פעם שנייה, יש לי תור בנשר."

"יופי, מקווה שיעבור לך בקלות, לפעמים צעירים מקבלים קצת חום אחרי החיסון השני."

"טוב, קשה להגיד שאני צעיר." חייך סטפן חיוך זוהר ומלא עלומים, "אני כבר בן ארבעים."

"אתה נראה הרבה פחות." החמיא לו חמי, "תגיד, המלוניות קורונה האלה באמת כל כך מגעילות ולא נוחות."

סטפן משך בכתפיו, "הן לא מלון חמישה כוכבים, אבל סך הכל לא נורא, האוכל היה קצת משעמם, אבל בהחלט נסבל, וגם לא לקחו מאיתנו כסף על כלום, בארצות אחרות תוקעים אותך במלונית ואתה עוד צריך לשלם ככה שסך הכל, לא נורא." הוא קם והתמתח, "טוב, אני ממשיך לרוץ, נראה אם אני אצליח להגיע לפסל בלי לחטוף התקפת לב בדרך." גיחך ודהר הלאה בקלילות מעוררת קנאה.

חמי קם באנחה, "לא להאמין שהוא צעיר ממני רק בשנתיים, אני נראה כמו סבא שלו."

"אל תגזים, בקושי אחיו הגדול והשלומפר." ניסיתי לנחם, מתאפק לא לצחוק כי חמי, למרות שלא היה בלונדיני זוהר ומוקפד כמו סטפן נראה ממש בסדר גם בבגדים הפשוטים שלבש בדרך כלל.

"תודה רבה דודו." ניסה חמי להעמיד פנים שהוא נעלב, אבל החיוך שלו הסגיר שהוא לא רציני.

בדרך חזרה הוא שוחח שיחה ארוכה עם בוריס ונזף בו שלא סיפר לו כלום על סטפן. חלק גדול מהשיחה שלהם הייתה ברוסית ככה שהבנתי רק רבע ממנה, אבל היה ברור שבוריס מסרב להינזף ודוחה בקלילות את מחאתו של חמי, וכמובן שלא טרח לענות לחמי שחקר, די בחוצפה לעניות דעתי, איפה בדיוק סטפן ישן.

***

נפגשתי שוב עם סטפן בסדר פסח. חמי ואורה החליטו להזמין את כול מכיריהם וחבריהם לסדר פסח אלטרנטיבי. "זה יהיה פיצוי על הסדר פסח העלוב שהיה לנו בשנה שעברה." אמר חמי, וסיפר שסטפן קיבל את החיסון השני שגרם לו לחלות קצת, אבל עכשיו הוא ממש בסדר והוא נענה בשמחה להזמנה לסדר פסח.

"מה זאת אומרת אלטרנטיבי?" חקרתי בדאגה.

"תהיה הגדה כמו בקיבוץ יגור, פחות או יותר. הרבה שירים ומעט ארמית, וכמובן שהמון אוכל. סולי התחיל לבשל כבר בשבוע שעבר, יהיה כיף גדול ובלי יותר מידי ניג'וסים דתיים." הבטיח חמי ולמרבה ההקלה קיים את כל הבטחותיו. אורה וחמי הזמינו את כל מכריהם ולשמחתי גם יוני הצטרף. בהתחלה הוא קצת היסס כי רצה להיות עם הבן שלו בסדר פסח, אבל אשתו לקחה את הילד למשפחה של החבר שלה וממש לא התחשק לו להצטרף אליהם, ולכן הוא נישאר איתי, וככה יצא שהוא ראה לראשונה את סטפן דווקא בסדר פסח.

יוני התחבר איתו מיד, והם הפכו לחברים טובים במהירות הבזק. עוד בחול המועד הם התחילו לרוץ כל בוקר יחד, ויצאו ממש מוקדם, חוזרים מהריצה רק כשאני וחמי יצאנו עם הכלבים. פתאום קלטתי שהם מתכתבים המון בווטסאפ, בעיקר לפני השינה, ושסטפן קופץ כל כמה ימים לבקר את יוני בטכניון ואוכל איתו שם ארוחת צהריים. יוני אף פעם לא ניסה להסתיר את החברות המתפתחת שלהם, וכשהתחלתי למחות ולגלות סימני קנאה הוא פשוט צחק ואמר לי להפסיק להיות טמבל.

"גם אם הוא לא מזדיין איתו זה עדיין נורא מעצבן." התוודיתי בפני חמי.

"אבל למה אסור ליוני שיהיו לו חברים, מה, לך אין חברים? מה היית אומר אם יוני היה מתלונן שאתה הולך איתי כל בוקר?"

"למה שהוא יתלונן? אנחנו סך הכל מטיילים עם הכלבים."

"ומדברים כל הזמן ומתייעצים זה בזה."

"נו, אז? אתה חושב שזה מה שיוני עושה עם סטפן, מתייעץ איתו?"

"לא יודע, אבל אם תעשה ליוני סקנדלים כי הוא בקשר ידידותי עם עוד בן אדם חוץ ממך זה לא ייגמר טוב."

"אני יודע, ולא אכפת לי שיש לו חברים, למה שזה יפריע לי? מפריע לי רק הקשר עם סטפן כי... כי... לא יודע למה בדיוק אבל זה מפריע לי."

"אולי כי סטפן גם הומו, וגם נטול בן זוג, וגם בחור מאוד נאה?"

"כן, אבל לא רק, מה שבאמת מפריע לי זה שהם מתנהגים כמו זוג מאוהב. הוא ישן איתי, אבל לא נרדם לפני שהוא אומר לסטפן לילה טוב, וכל הזמן מספר לי מה סטפן אמר, ומה סטפן חושב, ומה דעתו של סטפן על כל מיני דברים, לא משנה על מה אנחנו מדברים הוא תמיד מוצא סיבות לתקוע את הסטפן הזה לכל שיחה שלנו, וכן, אם סטפן היה שמן, קירח ומכוער זה היה מפריע לי הרבה פחות. מתי הנודניק הזה יחזור כבר לאמריקה? יש מצב שתברר אצל בוריס? הוא בטח יודע."

"בסדר." הסכים חמי, "אני אברר, אבל דודו, גם אם יוני חטף קראש קטן על סטפן זו לא סיבה להתרגז כל כך, ואם אתה באמת אוהב אותו..."

"האמת, אני כבר לא יודע, חשבתי שכן, אבל מה יש לי לאהוב מישהו שכל כך דלוק על בן אדם אחר שבמקרה הוא יפה ומשכיל ומוצלח הרבה יותר ממני?" התמרמרתי, יודע שאני נשמע קנאי ודפוק ובכל זאת מתקשה להתאפק.

"אל תגזים דודו, סטפן בסדר, אבל גם לך לא חסר כלום."

"תודה חמי, ותדע שמה שהכי מעצבן אותי זה שיוני יודע כמה מפריע לי הקשר שלו עם סטפן, וכמה זה גורם לי להרגיש חרא, ובכל זאת הוא ממשיך ופשוט מזלזל ברגשות שלי, וזה בעיני בגידה יותר גרועה מאשר סתם זיון עם מישהו."

"אני מבין." אמר חמי אחרי שחשב קצת על מה שאמרתי, "ולדעתי דודו אתה צריך להגיד את זה ליוני, לא לי."

"טוב." הסכמתי, "אני אדבר איתו, אבל בכל מקרה תבדוק עם בוריס מה קורה עם סטפן."

"אני אבדוק." הבטיח חמי, "ואתה תפסיק לשמור דברים בבטן, תדבר איתו ותנסה לדבר בהיגיון ולא סתם לצעוק."

הסכמתי עם חמי שעדיף לדבר בשלווה ולהישאר רגוע ולא לצעוק, אבל התקשיתי בכך בגלל שתי סיבות, ראשית היה לי קשה למצוא זמן מתאים לדבר עם יוני כי הוא היה עסוק מאוד, וכשכבר הגיע הביתה היה נרדם עוד לפני שהייתי מספיק לדבר, וכשכבר הצלחתי לתפוס אותו לא עייף ולא עסוק וניסיתי לשפוך לפניו את ליבי הוא היה מתחיל לנשק אותי, ולספר לי כמה התגעגע אלי וכמה חבל שהוא כל כך עסוק בעבודה, ובלימודים ובמבחנים, וכמה חבל שיש לנו כל כך מעט זמן יחד, וכל מה שרציתי לדבר עליו היה פורח מראשי, וזה היה נגמר בסקס נהדר ואחריו שינה שלווה, ולמחרת בבוקר הוא שוב היה ממהר ונחפז, וחוזר חלילה.

"יש לנו כל כך מעט זמן פנוי יחד," התלוננתי בפני חמי, "וכשאנחנו כבר לבד בשקט ובפרטיות אנחנו אה... אנחנו לא מדברים באמת אלא..."

חמי הבין וצחק והעיר שאולי עדיף לעשות אהבה ולא מלחמה, ובכלל, סייג לחוכמה שתיקה, ולא על הכל צריך לדבר.

"אבל אתה אמרת שאני צריך לדבר איתו אם הקשר שלו עם סטפן מפריע לי." מחיתי.

"נכון," הסכים חמי, "אבל מאחר וסטפן כבר קנה כרטיס טיסה חזרה והוא עומד לנסוע עוד לפני יום השואה כי הוא פשוט שונא את הפסטיבל הזה שעושים בארץ מימי זיכרון, אז אולי באמת עדיף לשתוק."

"זה מה שהוא אמר, שהוא שונא את יום השואה ויום הזיכרון ובגלל זה הוא עוזב את הארץ? איזה זבל." נעלבתי בשם יום השואה למרות שהאמת, גם אני לא ממש אוהב את הרצף שובר הלב והמתיש של יום שואה ויום זיכרון לחללי צה"ל, ומיד אחר כך יום העצמאות. הייתי אמור להתרגל אבל במקום כל שנה זה קשה לי יותר, וגם חמי הודה שהוא מתקשה לפעמים לעמוד בזה ובורח לנטפליקס, או סתם הולך לישון במקום לראות טלוויזיה.

"הוא לא זבל." הרגיע, "זה באמת יום די קשה, ואם תביא בחשבון שסטפן לא יהודי אז אפשר להבין למה הוא מעדיף לברוח, גם לי מתחשק לפעמים לברוח, אבל אז אני נזכר בסבא ובסבתא שלי שהיו ניצולי שואה, ובכל החברים שנהרגו במלחמה..." הוא נאנח, "קשה להיות יהודי וגם להיות ישראלי זה לא פיקניק."

"לגמרי." הסכמתי.

באותו ערב יוני הגיע מוקדם מהרגיל וסיפר לי שמחר סטפן נוסע חזרה, ואיזה מזל שהוא החליט לחזור לבוסטון בדיוק עכשיו כשהתחיל להיות חם, והוא לא יצטרך לרוץ יותר כל בוקר כי ממש נמאס לו מכל הספורט הזה, והוא שונא להזיע, ומעדיף לבלות את שעות הבוקר במיטה איתי, ולא בריצה בין הג'בלאות.

"אז למה המשכת לרוץ איתו כל בוקר?" התפלאתי.

"כי לא היה לי נעים ממנו, ורציתי להיות ספורטיבי וחטוב כמוהו, אבל..." הוא נאנח ומשך אותי אליו, "מאז שהתחיל שעון הקיץ זה נעשה כל כך קשה, אין ברירה, תצטרך לסבול אותי שמן ומוזנח."

"או שתתחיל ללכת כל בוקר איתי ועם חמי."

"באמת? זה לא יפריע לכם שאני אדחף בינכם?"

"בטח שלא, למה שזה יפריע?"

"כי... חשבתי ש... אתם כאלה חברים טובים, ואתה כל פעם מזכיר את חמי ומתייעץ איתו, ומספר מה דעתו על כל דבר ו..." הוא היסס לפני שהודה שהוא קצת קינא בקשר שלי עם חמי, "ולא שאני חושב שעשיתם משהו חוץ מלדבר, אבל... מה אתה צוחק? מה מצחיק במה שאמרתי?"

"שום דבר חוץ מזה שגם אני חשבתי אותו דבר עליך ועל סטפן."

"מה חשבת? שיש לי קראש על סטפן?"

"אה... כן."

"וקינאת?" חייך יוני באושר.

"כן, קצת, בעצם הרבה יותר מקצת."

"באמת? איזה חמוד אתה." הסתער עלי יוני בנשיקות, ויותר לא דיברנו כי כמו שחמי אמר לפעמים עדיף לעשות אהבה ולא לדבר.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה