45. צללי העבר

מאז שהתחלתי לכתוב את הסיפור 'מדינת תל אביב' המבוסס על חיי בתל אביב, (ואני מדגיש סיפור כי זכרוני מהתקופה ההיא רופף) אני חש כמי שמספר חלום בלהות, מרתק אמנם, אבל לא ממש נאמן למציאות. אני חושב שאני זוכר מה היה אז, אבל חושד בעצמי שזכרוני אינו תואם למציאות, ומה זה בכלל משנה? כשאני מספר על מה שקרה לי בזמנו אני מרגיש שמדובר בזר שהוא כלל לא אני. חלפו רק ארבע שנים מאז, ובכל זאת, כיום אני בטוח שלא הייתי נכנס למצבים שנקלעתי אליהם אז. אני אדם שונה ממה שהייתי אז כשהגעתי לתל אביב מיד אחרי השחרור מהצבא. אז הייתי אמיץ, נועז ועשוי ללא חת. מאז נעשיתי פחדן, חששן, כמעט פרנואיד ומודע היטב לגבולות שאותם אסור לי לעבור.

התחלתי לכתוב את הסיפור בשלהי חול המועד ומאז חלפה בחיי מעין רוח רעה. דומה שמטען אנרגיה שלילית השתחררה מזיכרוני והחלה פוגעת בכל הנקרה בדרכה. היה הסיפור המביך עם פזי שעדיין לא הסתיים, ואחר כך מכונת הכביסה הנאמנה שלנו שתמיד רעשה מעט בזמן הסחיטה נמלכה לאחרונה בדעתה והחלה לקפץ כעז הרים משוגעת ולהרעיש עולמות וכיום אני חושש להפעיל אותה על סחיטה.

היית גם השפעת המפחידה שסחטה את כוחותיי, והאלרגיה הנבזית הזו שמסרבת בכל תוקף להיחלש ולא משנה כמה כדורים אני מלעיט אותה, ואם לא די בכך הגיע מקבץ חמסינים מאוס שמקשה עלי לנשום ומוצץ את כוחותיי וביום רביעי, ערב המימונה, ניחתה המכה הקשה מכל - מדיח הכלים היקר שלי, העזר כנגדי במלאכה המאוסה של ניקיון הבית - שבק פתאום חיים לכל חי. באמצע העבודה הרים ידיים ושבת ממלאכתו.

רוני טען בתוקף שאין לו פנאי להתקשר ולתור אחרי טכנאי שיתקן את המדיח והטיל הכל עלי. ראשית חוכמה חיפשתי את האחריות של המדיח וגיליתי למרבה הבושה שלא שלחתי את הגלויה הקטנה ההיא שבלעדיה אין אחריות, זה לא משנה כי הוא כבר אצלנו למעלה משנה, אבל בכל זאת, פאדיחה.

כשהגעתי יום אחר כך לעבודה הסתבר לי ששכחתי את הנייד שלי בבית - פעם ראשונה שזה קורה לי מאז שיש לי טלפון סלולרי - ולהתקשר מהעבודה ולחפש טכנאי לא נעים, ניהול שיחות פרטיות נחשב למעשה שלא יעשה אצלנו, ולכן היה עלי להמתין עד תום יום העבודה כדי להתחיל להתקשר לטכנאים וכבר היה יום חמישי אחרי הצהרים, ולך תמצא מישהו שיבוא ביום שישי לתקן לך מכשיר מקולקל?

התקשרתי לפה ולשם עד שנתקלתי בבחור נחמד אחד שהבטיח שאולי הוא יגיע ביום שישי, נראה, ובכך היה עלי להסתפק כי מיהרתי והיה עלי לרוץ לרופא לקחת מרשם לאיזו תרופת פלא חדשה. כמובן שהיה תור קטלני במרפאה, וכל אחד מהחולים שהגיע לפני היה נודניק מעצבן שגזל שעות מזמנו של הרופא - דווקא בחור צעיר ונחמד אבל לא הרופא הקבוע שלי שנמלך בדעתו ונסע במפתיע לחופשה בחו"ל. חזרתי מאוחר הביתה, שלחתי את רוני לראות את המשחק אצל מאור וישבתי נכה רוח מול המחשב, מודאג ממה יהיה ביום שישי בקבוצת התמיכה, חושש מסוף שבוע נטול מדיח, מתעטש ועייף מלילות ממושכים נטולי שינה רגועה, ולאט לאט חדרה להכרתי העובדה שאני חייב לעשות משהו אחרת כי רע ומר לי מאוד.

באותו לילה שוב נדדה שנתי. קמתי מותש וחולה ורוני, נרגז ממראה פני הנפולות ומכך ששוב דחיתי אותו במיטה, רב איתי על הקפה של הבוקר, ורק כפסע היה בינו לבין שפיכת הקפה על רצפת המטבח. "נמאס כבר ממך." צעק לפני שיצא בטריקת דלת מהבית, מבטיח לי שלא אראה את פניו עד הלילה, וגם זה לא בטוח. בבוקר לא יכולתי להתפנק במיטה כי היה עלי ללכת מוקדם לבית המרקחת ולעשות קניות לפני שיתקשר הטכנאי. הגעתי לבית המרקחת ממש מוקדם, ובכל זאת הקדימו אותי כמה ישישים שבטח ישנו שם מאתמול בלילה רק כדי לאלץ אותי להמתין שוב יובלות בתור. הרוקחת הביטה במרשם שלי בהבעה חמצמצה והנידה בראשה בתוגה, וכבר הייתי משוכנע שהיא תשיב את פני ריקם, אבל היא הפתיעה ושלפה את התרופה שלי ממגירה נידחת אחת ואני חשתי כמי שנעשה לו נס מופלא.

מבית המרקחת זחלתי לסופר בקצב של שבלול חולני מוכה רככת, וכמובן שהסופר היה מלא קונות עבות בשר ואיטיות, ולכל מקום אליו פניתי חסמו את דרכי עגלות ריקות, ודווקא בגלל שמיהרתי התור התעכב והתעכב, ורגע לפני שהיה עלי לשלם הנייד שלי צלצל פתאום. לקח לי נצח עד שמצאתי אותו בין שלל המצרכים שבסל ו... פתאום השתנה מזלי – הטכנאי הודיע שהוא בדרך, ובאמת, עד שהגעתי כושל תחת נטל הקניות, הוא כבר הגיע לקריה ואפילו לא טעה בדרך.

מיד התברר שהמדיח לא במצב אנוש, רק סתימה במשאבת המים, וגם מכונת הכביסה פשוט יצאה מאיזון ותו לא, עדיין לא הגיע הזמן להחליף לה מעצורים והחשבון שקיבלתי לא היה קטלני כמו שחששתי. דיברתי אחר כך עם רוני שכבר נרגע והתפייס והבטיח לחזור ברגע שיוכל, והלכתי לקבוצת התמיכה. לשמחתי פזי שתק כמו דג, ובין כה וכה לכולם היו סיפורים משעשעים על בילוי החג במשפחותיהם ככה שלאיש לא היה זמן לשמוע וידויים מזעזעים והפגישה עברה בנעימים. חזרתי הביתה עליז ושמח, הכנתי פיצה נהדרת ואחר כך קיבלתי מייל מידיד שמזמן לא שמעתי ממנו והתגעגעתי אליו מאוד, ופתאום הרגשתי טוב יותר. פרשתי לי לשנ"צ וישנתי שנת ישרים ממושכת ונעימה, נטולת טלפונים טורדניים, וקמתי מאושש. נכון, הגעתי עד לקו הגבול שלי, נגעתי ונפגעתי, אבל שבתי בשלום, ואני עדיין כאן.

***

קמתי בבוקר שבת מוקדם וכמובן שרוני עדיין ישן שנת ישרים כי הוא חזר ממש מאוחר מהבילוי והיה לי קצת משעמם. הרגשתי חסר חיים, סתם בן אדם לא מועיל לכלום. אפילו לקרוא או לכתוב לא התחשק לי. לקחתי את המגזמה החדשה שקניתי לי (ומי שסחב לי את הישנה שיתבייש) והלכתי לעבוד קצת בגינה. הייתי לגמרי לבד, רק אני, כמה ציפורים צפצפניות והכלב המכוער והחנפן של השכנים. גזמתי ורדים - השנה הייתה לנו פריחה נהדרת - עקרתי עשבים וקצצתי בלי רחמים את משוכת הרוזמרין שחוסמת את השביל, ובעיקר נלחמתי מלחמת חורמה בכותלית יהודה שגורמת לי אלרגיות והתעטשויות וגירוד בעיניים ומה לא. אחר כך נכנסתי הביתה, מרגיש קצת יותר טוב, או לפחות מועיל יותר, ומצאתי את רוני מכין קערת סלט טעים, והיו סוף סוף פיתות טריות - עונג שבת.

אכלנו ודיברנו קצת והוא שוב קיטר כמה היה משעמם ומטופש וחסר תכלית ללכת לבלות במועדון עם כל הילדים והמוזיקה הרעשנית והאלכוהול היקר, והתלונן שהוא עייף עדיין. "טוב, לך לישון." שלחתי אותו חזרה למיטה והתיישבתי לי מול המחשב. קצת כתבתי, וקצת קראתי, וקצת מחקתי, ואחר כך החלטתי ללכת ולהטריד אותו מינית כי בשביל מה יש לי חבר אם לא כדי להפריע לו לישון בשבת?

"מה קרה חמוד?" שאלתי כשהוא התקשח וסובב אלי את הגב כשהגעתי למיטה.

"תראה חמי... תשמע... אני רוצה שתנסה להבין ולהסתכל על זה מנקודת המבט שלי."

"להסתכל על מה?" שאלתי והרגשתי איך משהו כבד וקר מתחיל להתערבל לי בבטן.

הוא השתעל, הסתובב ונאנח, ופתאום התיישב וניתק את הטלפון, ואז לקח את הנייד שלי וכיבה אותו. אני חושב שכבר אז הבנתי שהערב אתמול במועדון היה פחות משעמם ממה שהוא ניסה לספר לי בארוחת הבוקר, אבל חל מין נתק מוזר בין תחושת הבטן שלי למוחי.

"מה קרה?" שאלתי שוב, "אתה בסדר?"

"אני לא רוצה שתשמע על זה מאחרים." הוא אמר ולא הצליח להסתכל לי בעיניים.

"שמת קונדום?" שאלתי מיד, כי לעזאזל הכל, דבר ראשון צריך לחשוב על בטיחות.

"כן, למרות שלא היה צורך, זה היה רק..."

"אני לא רוצה לדעת."

"תשמע... זה היה ממש סתם כזה... היה שם אחד ש... ואתה כמעט שלא שמת לב אלי מאז שהתחלת עם הסיפור הזה ו..."

"השלישייה שעשינו עם פזי לא הספיקה לך?"

הוא האדים - אני חייב לתת לו לפחות את הקרדיט על זה - הסמיק וגמגם ואמר שהוא היה שתוי מאוד, והבחור ההוא ממש נדבק אליו, ומה שהוא באמת רצה היה אותי, אבל אני נעשה כל כך מרוחק לפעמים..."

"מה קרה בדיוק?" שאלתי, שומר על קור רוח.

"הוא ואני... אני... הוא... בשירותים היה תור נוראי אז הלכנו למגרש חנייה, לאוטו שלו ו..."

" תעשה לי טובה, אל תכנס לפרטים."

"בסדר, סליחה." הוא אומר וסותם.

שנינו יושבים ושותקים. אני יודע שהוא מרגיש רע ומצטער. אני גם.

"בשביל מה בכלל סיפרת לי? היו שם אנשים שמכירים אותנו?"

"מיצי והחבר שלו, ופזי וליאור."

"הם לא היו מלשינים עליך."

"גם כוכב ומולי היו."

"אהה." כוכב זה כמובן משהו אחר. "אז החלטת להקדים תרופה למכה?"

הוא נושך את שפתיו, מתאפק לא לבכות, מנסה להיות גבר ולשאת בתוצאות, אבל הריסים הארוכים שלו לחים מדמעות.

"הייתי שיכור נורא." הוא אומר, "והייתי נורא בודד. לא התכוונתי."

אני לא רוצה לשמוע יותר, יוצא החוצה לטייל, וכשאני מתעכב בכניסה לנעול את נעלי ההתעמלות שלי הוא צועק אחרי שהוא באמת אוהב אותי. אחרי שחזרתי מטיול ארוך ומתיש בחמסין מעיק מצאתי אותו יושב מול המחשב שלו, משחק במשהו אידיוטי. "רוצה ארוחת צהרים?"

"לא, אין לי תאבון."

"לפחות תשתה משהו, אתה נורא מזיע."

אני שותה, בודק הודעות בנייד, יש המון. לא רוצה לשמוע. מכבה אותו, מתקלח ומתחבר למסנג'ר.

חבר (?) שאני עושה את השטות ומספר לו מה קרה שואל אם מה שמפריע לי זה שהוא היה עם אחר, או שכולם ראו שהוא היה עם אחר? אני חייב להודות שהייתי מרגיש טוב יותר אם זה היה פחות פומבי.

הוא צוחק עלי שאני פולנייה, שיותר אכפת לי מה יגידו ממה שבאמת קרה. בעקרון הוא צודק וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע. אחרי שאני מסיים את השיחה המדכאת הזו אני נוכח לדעת שהפסדתי את בנות גילמור, היום הוא פשוט לא היום שלי.

מיצי מתקשר ושואל בקול עליז בצורה מעושה לגמרי מה שלומי ואם הכל בסדר. "עזוב, אני יודע מה קרה, תפסיק."

"הטיפוס הזה פשוט נדבק אליו והלך אחריו לכל מקום חמי, וכל הזמן דחף לו עוד ועוד שתייה. אולי מעכשיו כדאי שלא תיתן לו לצאת לבד לבילוי?"

"אולי כדאי שאני אתן לו לחיות לבד מעכשיו?" אני אומר בלעג, ומרגיש איך הלב שלי נמחץ מרוב כאב ובושה.

"תראה, זה לא כזה סיפור." אומר מיצי, "ואל תשכח שתמיד אמרת שעושים יותר מידי עניין מסתם זיון."

"אתה צודק."

"ואתה תמיד אומר שאין טעם לדרוש מגברים מונוגמיות."

"נכון."

"אני בטוח שהוא אוהב אותך מאוד."

"כן."

"הוא התנהג בטיפשות, זה הכל. זה קורה לכל אחד."

"אני יודע."

"אתה לא צריך לעשות סיפור מכמה דקות של חוסר שיקול דעת, ואל תשכח שרק לפני כמה ימים הוא יצא מהארון לפני המשפחה שלו והוא עדיין קצת..."

"קצת מה?"

"לא יודע, מסוחרר? הוא רק ילד והוא אוהב אותך, באמת."

"אם אתה אומר."

"אחרי שהוא יצא מהאוטו של הבחור ההוא הוא הקיא את הנשמה והיה נורא מבוהל, וכל הזמן אמר מה עשיתי, ומה אני אגיד לחמי, ואכל את עצמו."

"איך אתה יודע?"

"ליאור היה איתו וסיפר לי."

"לי הוא לא סיפר כלום."

"כן, דיברנו על זה והחלטנו לא להתערב."

"אז למה אתה מתערב?"

"כי אני אוהב אותך ודואג לך, דביל."

"גם אני אוהב אותך טמבל, ד"ש לחבר שלך."

אני סוגר והולך למיטה. רוני שוכב על השמיכה ומסתכל על סרט אידיוטי עם בחורים יפים שמרביצים זה לזה מכות רצח.

"איך הסרט?"

"חרא."

"דברתי עם מיצי, הוא אומר שהקאת."

"כן, שתיתי יותר מידי. לך זה לא היה קורה."

"לא."

"אז מה יהיה?"

"מתי?"

"מחר? בשבוע הבא? בכלל?"

"מחר יום ראשון, הולכים לעבודה, ובשבוע הבא אני טס לחו"ל, ומה יהיה אחר כך אני לא יודע."

"אני מתכוון אם אנחנו נשארים יחד או לא?"

"מה אתה רוצה שיקרה?"

"שתשכח מה קרה אתמול."

"בסדר."

"אבל אתה לא יכול לשכוח."

"זה קרה רק אתמול, תן לי כמה שנים."

"חמי, אני מצטער נורא, הייתי ממש ממש שפוך מרוב שתייה."

"שמעתי."

"אני בקושי זוכר מה קרה."

"ואם אני הייתי בא ומספר לך שעשיתי דבר כזה? מה אתה היית עושה במקומי?"

הוא שותק, חושב, מקפל את העיתון, שוב פותח ושוב מקפל. "אתה שונה ממני." הוא אומר לבסוף ושואל אם אני שונא אותו.

"לא שונא, אבל מאוכזב ומושפל. אם לפחות היה לך מספיק שכל לא לפדח את שנינו בציבור."

"לא חשבתי חמי, זה לא היה משהו מתוכנן. אני באמת מצטער."

"בסדר, בוא נפסיק לדבר על זה."

אנחנו שוכבים זה לצד זה. הוא מנסה לחבק אותי, אני מנסה לשתף פעולה, אבל מסרב לנשק אותו. אני יודע שזה מגוחך, אבל הרעיון שאגע בשפתיו מעביר בי גועל. הוא מרגיש בכך ומתעצב. מציע שגם אני אלך למישהו... שגם אני כמוהו... אולי זה יגרום לי להרגיש טוב יותר? "לא מאמין בסקס נקמה." אני אומר. הוא נשבר ומתחיל לבכות, מאשים אותי שאני שופט אותו כל הזמן, מרוחק ממנו, קר כלפיו, שהוא חש בודד בקשר שלנו, שאני לא תומך והסיפורים שלי חשובים יותר ממנו.

אני נפגע. פורץ ויכוח מכוער. אני אומר שהוא חרמן ובוגד, שהוא לא לוקח אחריות על עצמו ושהוא שותה יותר מידי. הוא משיב שאני פולנייה מתחסדת, שלא כיף איתי, שאני מתנהג כמו זקן עייף, שאני צבוע ושנמאס לו ממני. אחרי הריב כל אחד מאיתנו מתרחק לפינה אחרת של הבית. משתררת שתיקה מעיקה ואין לי מושג מה יהיה אתנו מחר. כמה שעות אחר כך רוני שואל אם אני רוצה תה ואז מבקש שנדבר. "בבקשה." יושבים על כוס תה ומדברים.

"זו לא הייתה אשמתך." הוא אומר, עצוב ונחוש, "רק רציתי שתדע שאני לא מאשים אותך."

"לפני כמה שעות אמרת שאני אשם."

"דברתי שטויות, סליחה."

הוא מתחיל לבכות בכי של מבוגרים, שקט מאוד, רק דמעות בלי הרבה רעש מסביב, ומבקש בקול חנוק שלא ניפרד.

"אולי עדיף שכן." אני אומר, יותר לעצמי מאשר לו, "אנחנו לא ממש מתאימים רוני. זו לא אשמתנו, אולי אנחנו באמת לא מתאימים?"

עכשיו הוא ממש רועד, כאילו נעשה פתאום נורא קר בחדר, אני לא יכול לסבול את זה. "נמשיך לגור יחד." אני מבטיח, "אפילו נישן יחד אם תרצה, אבל..." תהרגו אותי אם אני יודע איך פתאום אנחנו יחד על המיטה. גם אני בוכה, כל כך עצוב לי. "איזו שבת איומה."

"הכל באשמתי."

"צריך שניים לטנגו, גם אני אשם כנראה."

"אני לא אלך יותר למועדון."

"אל תדבר שטויות, אתה אוהב לרקוד. רק אל תשתה יותר מידי."

"היית כל כך שקוע בסיפור הזה, הרגשתי שאתה לא רואה אותי, לפחות גמרת אותו?"

"לא, לא הצלחתי. אני לא מצליח לספר על ההתאבדות של איליה ואני לא מסוגל להיזכר מה קרה אחר כך. הרצף הכרונולוגי נשבר לי אחרי שאמרו לי שהוא מת."

הוא מקשיב לי בריכוז - עיניים כהות ענקיות של ילד, והפה היפה הזה, פה שגבר אחר חמס וחילל. "התנשקת איתו, עם ההוא?" הוא עושה לא עם הראש ואני יודע שהוא משקר, אבל שותק. מה הטעם להתעקש? הוא עשה מה שעשה עם מישהו שהוא לא אני ושום דבר לא ישנה את זה.

הקשר שלנו שאני מדמיין כחבל עבה ורך מקטיפה אדומה נמתח ונפרם, הוא קרוב להיקרע, אבל רק כמעט. עוד מעט הדמעות יתייבשו, אנחנו נאחז זה בזה בלהיטות, העונג יתגבר על הכאב ובעזרתו נאחה את הקרעים ונתחיל לשכוח את השבת האומללה הזו כמו שהייתה באמת. בעוד כמה ימים, שבועות, או חודשים, המקרה יהפוך לעוד אפיזודה קטנה בעבר - משהו מצער, אבל חסר חשיבות שקרה ערב שבת אחד כשהוא שתה יותר מידי כי הייתי תקוע בבית בגלל סיפור. בעתיד נזכור רק שאחר כך שנינו הצטערנו מאוד, אבל התגברנו ולמדנו לקח. נשכח כמה דקר הכאב וצרב העלבון ורתחו הדמעות וכמה קרובים היינו לקרוע את החבל. רק פה בבלוג יישאר רישום מדויק של המריבה המכוערת שלנו ואיך באמת הרגשנו, אבל במוחי הכל יטושטש ויתרכך ויתכסה ערפלים של זמן, וטוב שכך. אולי זו הסיבה שאני לא שומר מכתבים ישנים, מיילים עתיקים והיסטוריות של שיחות במסנג'ר. אנחנו מעצבים את העבר כך שנוכל לשאת אותו במנות קטנות ונוחות לעיכול, אחרת לא נצליח לשרוד. 

אחרי שאנחנו מנחמים זה את זה ומתאחדים שוב והחבל שלנו, קטיפתי ובוהק, מתוח בקשת אדומה חיננית בין טבעות זהב מבריקות, אני מבין פתאום למה אני מתעקש כל כך לזכור ולכתוב את מה שבאמת היה בתל אביב. כיום אני בקושי זוכר איך איליה נגמר לי בין הידיים, מרזה ונחלש ומתמעט ממנה למנה. נשארו במוחי רק שרידי זיכרון מעורפל על איך הוא נפרד ממני בפעם האחרונה בחיבוק עז ואיך אמרו לי עיניו שלא ניפגש עוד לעולם. ואולי ההתעקשות שלי להעלות באוב את העבר, לחבר ולצרף את פיסות הזיכרון המטושטש בטרם ייעלמו לגמרי היא מסוכנת? 

מי שמת צריך להישאר מת, ואם אמשיך להתעקש אולי אאבד את בריאותי ושפיותי הרעועה וחשוב מהם, את הילד היפה הזה שמתעקש לאהוב אותי למרות שאני בלתי אפשרי ומעיק, אדם עקשן ומציק עם תאווה מסוכנת לשימור הזיכרון.

אוהב את זה ככה

"שלא תעז." הוא צועק וזורק עלי כפכף.

"אבל רק חמש בבוקר וכבר התרחצתי והתגלחתי. אני לא עייף יותר, אני רק רוצה..."

"אני יודע מה אתה רוצה ואני לא מסכים." עף עלי הכפכף השני, "אני אעיף אותו מהבית. תעזוב אותו ובוא לכאן."

"למה לי?" אני מנסה להרוויח זמן, שולח אליו מבט עורג, אני כל כך רוצה רק...

"כי אני אמרתי." הוא מנסה להישמע מאיים ואז נשבר ומחייך, "נו, תעזוב אותו, בוא אלי, יהיה לך כדאי, אני יותר נחמד ממנו."

"לא, אתה לא. אתה עקשן, תמיד אנחנו עושים מה שאתה אוהב, הוא הרבה יותר נחמד ממך."

"הפעם אני לא אהיה עקשן, אני אהיה נחמד, אני מבטיח, בוא אלי."

"אתה מבטיח?"

"כן, באמת, בבקשה בוא."

"בסדר, תזכור שהבטחת."

אני מניח למחשב – למה, מה חשבתם? - וחוזר למיטה. נשכב עליו, אבל הפוך, ומתחיל לנשק, ללקק ולמצוץ את הזין היפה שלו, שכמו צופה נאמן (וקצת טמבל) עומד תמיד על המשמר, מוכן ומזומן לכל. "יש מצב שפעם אחת בחייך לא יעמוד לך בבוקר?" אני מתגרה בו ומתחיל ללטף את התחת העגלגל, החלקלק, המתוק שלו.

"כאילו ששלך טוב יותר?" הוא אומר, ובצדק בעצם, אבל אני מבטיח שאם פעם לא יהיה לו חשק אני לא אתעקש ולא אגיד שעם התיאבון יבוא החשק, או חוכמה אחרת מסוג זה. נכון, דבר כזה עוד לא קרה, אבל אם זה יקרה אז...

"מה אתה עושה לי חמי?" הוא נאנח, קצת מוחה ובעצם נהנה, אבל גם מתבייש כשאני מפשק את פלחי הישבן השחום והחמוד ומפנק אותו עם הלשון.

"אני בטוח שאתה יודע איך קוראים למה שאני עושה."

"כן, אבל... אני...  חמי, בחייך, אני..." הוא מתפתל, מנסה למחות, מתחמק ממני לרגע ומיד ומניח לי לתפוס אותו שוב.

"אתה מה?"

"לא יודע, אבל אני קצת מתבייש. אתה בטוח שאתה אוהב את זה ככה?"

"כן, ככה בדיוק אני אוהב את זה. ואתה יודע למה? כי זה אתה. כי אני אוהב אותך, כי זה דבר פרטי שלי ושלך שאני לא רוצה לעשות עם אף אחד, רק אתך, וככה אני רוצה שזה יהיה תמיד. רק אני ואתה במיטה שלנו, בלי זרים מסטולים ושיכורים, מבין?"

הוא לא עונה, רק גונח, נלחץ אלי עוד יותר. הפה שלו מלא בזין שלי, הפה שלי על החור החמוד שלו, הלשון עוברת סביב סביב, מעבירה בו צמרמורות תענוג.

"אתה מבין אותי רוני? אתה מבין מה אני אומר לך?" אני ממשיך להתעקש בקול חמור.

"אהה, כן, כן, בסדר, רק אל תפסיק."

אני דווקא כן מפסיק ומפליק לו פעם פעמיים על כל פלח ישבן. הוא צועק, מופתע, וצועק שוב כשאני הופך אותו בלי אזהרה מראש על הגב, מרים את רגליו למעלה ומניח את קרסוליו על כתפי, מקרב את פני לפניו.

מזל שהוא רזה וגמיש כל כך. אני נוגע עם כיפת הזין בחור שלו, מתגרה בו, מלטף, כמעט חודר ונרתע.

"חמי, בבקשה. נו, בחייך מנחם, בוא אלי." הוא מנסה למשוך אותי אליו וחוטף עוד פליק חינוכי בישבן ימין ואחר כך, בשביל האיזון, עוד אחד בצד שמאל.

"אם אתה רוצה שנישאר יחד כושי אז אני רוצה שמעכשיו זה יהיה רק אני ואתה, בלי שותפים מהצד, בלי זיונים עם זרים, בלי סטוצים מאחורי הגב, ברור?"

הוא מרצין, מהנהן, מביט בי במבט לח שממיס אותי, אבל אני לא מוותר וממשיך לדבר. "אני מתכוון לזה ברצינות רוני. כמו שאני ויתרתי על בוריס כי זה הרגיז אותך אתה תוותר על זיונים מהצד כי זה מפדח אותי וזה מגעיל, לזיין מהצד זה לא כמו לקפוץ לאכול במסעדה כשנמאס לך מהאוכל בבית, סקס זה משהו שונה."

"אבל לפעמים קצת נמאס ורוצים גיוון. גם שלישיות אסור?"

"מותר, אבל רק בתאום מראש איתי. אל תפיל עלי מישהו שיכור באמצע הלילה, ועוד דבר רוני," אני נדחק אליו קצת, מכניס רק את הקצה, נהנה לראות אותו מתפתל ומנסה לקבל עוד ממני, "עוד לא, קודם תקשיב. אני שונא לעשות סקס עם שיכורים. אם אתה חייב לשתות כדי לדפוק את הראש וליהנות מריקודים שיהיה לך לבריאות, אבל כשאתה איתי במיטה אני רוצה שתהיה פיכח לגמרי. כשאתה איתי אני רוצה שתדע בדיוק מה קורה ותזכור הכל אחר כך. ככה אני אוהב את זה, הבנת?" אני לוכד את פרקי ידיו בידי, אוחז בהם בכוח מעל לראשו, מרסן אותו.

שתי דמעות גדולות עולות על גדות העיניים הענקיות שלו וגולשות מעבר לריסים אל הלחיים. "כן, מנחם, הבנתי." הוא אומר בקול צייתני.

"טוב, אני מצטער שהכאבתי לך. רק רציתי שתקשיב לי ברצינות." אני אומר ומרפה מידיו. אני יודע שזה הורס את כל הרושם הקשוח שעשיתי קודם, אבל אני באמת מצטער שאני צריך לנצל את הכוח שלי עליו כדי לגרום לו להקשיב לי, ואני רוצה שהוא ידע את זה.

הוא מחבק אותי חזק, מושך אותי אליו, מרים את ישבנו לעומתי. כולי בתוכו עכשיו, השערות המתולתלות שסביב הזין שלו מדגדגות את לי הבטן, האשכים שלי נוגעים בשלו, הזין שלו לחוץ ביני לבינו, חלקלק ופועם. הוא גונח, מתפתל סביב הזין שלי, מושך אותי אליו בכוח, צועק את שמי. זה כל כך נעים... כל כך טוב ככה...

אני חוסם את פיו בפי, מנסה להאט את הקצב, חושש ששוב הקונדום יקרע או שאכאיב לו. "רוני, בזהירות, אל תשתולל ככה, אני..." ואז הוא נרעד, גומר וצועק ועלי לחסום את פיו בכף ידי. מיד אחר כך גם אני גומר ומתמוטט עליו.

אחר כך הוא בוכה בשקט ומחבק אותי. אני מלקק את הדמעות מעל לחייו, מתנצל שהכאבתי לו.

"שתוק, טיפש אחד." הוא מתרגז, "ולמה הפסקת להחזיק לי בכוח את הידיים? אתה לא יודע שאני אוהב את זה ככה?"